הקללה-22

מייקל הביט בה,מבטיהם נפגשו.הם חייכו זה לזו.
באופן מפתיע,היה לו את אותו ברק שהיה לריק בעיניים.אותן גומות חן,כשהוא מחייך.
ניקול,נעצה בו מבט.
"מה?"הוא שאל,כשהבחין במבטיה החודרים.
"כלום..אתה כל כך,דומה למישהו שאני מכירה."אמרה לו.
"אהבת אותו.נכון?"הוא שאל.
"את מי?"שאלה לוגמת מהקפה שלה.
"את הבחור,שאת חושבת עליו."ענה.
"מאיפו אתה יודע את כל זה?"שוב שאלה אותו.
"ניק,אני לא קורא מחשבות,אבל אני רואה את הכל בעיניים שלך.את חושבת עליו.נכון?"הוא שוב אמר.
"מייקל.."החלה לומר,"אני לא אשב סתם כך ואספר לאדם זר לחלוטין על חיי האהבה שלי."
"אני מתנצל.."אמר בפנייה,"את צודקת.לא הייתי צריך לשאול אותך שאלות כאלו.סליחה."
"אני אסלח לך הפעם."ענתה,"אבל,אל תעשה את זה שוב."
"מבטיח."נשבע בפנייה.
ניקול,בטחה בו.למרות שהבטיחה לעצמה שלא תבטח באף גבר לעולם,מאז ריק עזב.שכן,לפתע,הבחינה ניקול בתליון,שתלוי על צווארו של מייקל.זה נראה לה מאוד מוכר מהייכן שהוא.היא הוסיפה לשאול את עצמה מאיפו התליון הזה מוכר לה.
זמן מה עבר מאז הכירה את מייקל,באותה תקרית בקמפוס.הם נראו מיודדים.ועזרו זה לזו בלימודים.
מייקל הצטיין בלימודים ועזר לה כמעט בכל שאלה.היא עזרה לו בנושאים שהוא התקשה בהם.
הוא נהג לבלות את שעות אחר הצהריים בחדר הכושר.
ניקול,ניסתה לחקור את חייו,ולחפש עליו מיידע.היא הייתה בטוחה שהוא,ריק.
"אני צריכה מעט מיידע על מייקל שאנון."היא ניגשה לדיקנית האוניברסיטה.
"אסור לי לתת מיידע לסטודנטים גם עבור מחקר."אמרה הדיקנית בפירוש.
"זה לא בדיוק מחקר.זה מייזם בפסיכולוגיה אנליטית."הסבירה את דברייה.
"חוץ מהעובדה שהוא בחור מאוד אינטיליגנטי ותלמיד מבריק,איין לי עליו חומר."אמרה הדיקנית.
"מה הרקע הפסיכולוגי שלו?"שאלה ניקול.
"אמא שלו נשואה פעם שנייה.אביו נהרג בתאונת אימונים.היה איש צבא.מייקל היה אמור לצאת לקורס טייס, זה היה חלום חייו.אבל בדיוק אז,אבא שלו נהרג.הוא החליט ללמוד באוניברסיטה."סיפרה לה הדיקנית.
ניקול חשה מין תחושת אי נעימות,ואפילו רחמה עליו.אסור לה לספר לו כעת,שהיא "חיטטה" בתיק האישי שלו.זה יהרוס את האמון בניהם.היא צריכה שהוא ייספר לה על כך.על החיים האישיים שלו.
בערב,הם ישבו בדירה שלו ודיברו.
ניקול הביטה בתמונה שעמדה על הטלויזיה.
"זה אבא שלך?"היא שאלה אותו.
"כן."ענה.
"אתה בקשר טוב איתו.מה?"שאלה.
"אבא שלי נהרג,ניק."הוא אמר.."הוא מת."
"הו,צר לי.."התנצלה.נראה היה כי פגעה בנקודה רגישה אצלו.
"אל תצטערי.זה קרה לפני שנתיים."נאנח.
"אייך הוא נהרג?"שאלה,חוקרת אותו.
" כדור בלב.רק שתביני,אבא שלי היה מפקד בכיר בצבא..כדור תועה באימוני קרב פגע בו והרג אותו.מיידית."הסביר לה.הוא סיפר לה על הטרגדיה שלו.
"לפחות,הוא לא סבל."נגעה בידו,מנחמת אותו.
והבחור שלך..הוא…?"שאל אותה..
"לא."ענתה.."הוא לא מת.הוא עזב."
"עזב? אותך?"שאל מתפלא.."אייך אפשר לעזוב בחורה כמוך?"
"מה זאת אומרת בחורה כמוני?"שאלה."
"את נעימה..טובת לב,מצחיקה..יפייפיה.."אמר,מנגב דמעה שזלגה מעייניה.,כשידו השנייה נאחזת בידה.
"תודה.."אמרה..מביטה בו כשעוד דמעה זולגת מעינייה. אך,הא אינה מסוגלת להשתחרר ממבטיו..
"אל תיבכי.."אמר..מוחה לה את הדמעות.
מייקל הסיט את השיער מעייניה,מביט בה בעיניים מרצדות.נושם נשימות עמוקות.
הרגע הזה,היה מלווה בשתיקה.ניקול הניחה את ראשה על בית החזה שלו.מייקל לא היסס לרגע וחיבק אותה.מרגיע אותה בזרועותיו.הבטוחות.החמימות.מלטף אותה.כשהיא בוכה ונרגעת,בזרועותיו.