הקשיים שבדרך אל האושר 4 תיקון

עליתי לחדר פתחתי את הארון והוצאתי משם ג'ינס כחול משופשף , חולצת טי לבנה , נעליי סניקרס
ירוקות , חולצה משובצת אדומה כחולה ומעיל פרווה גדול . לבשתי הכל במהירות, הייתי להוטה להגיע כבר לתיכון החדש שלי , נראה לי שסופיה מלמלה אליי כשאכלתי שאני בכיתה י"ב-6 . ירדתי אל סופי
והיא כבר חיכתה לי מוכנה ליד הדלת הפתוחה "יאללה הולכים?" שאלה אליי עליזה
" כן "אמרתי בשקט והרכנתי את הראש , היא ידעה שאני לא מחייכת וצוחקת הרבה אז לא אמרה כלום לגבי התנהגותי הקרה והמוזרה . כל הנסיעה לא דיברתי , חשבתי על העתיד ועל מה שיחשבו עליי בבית הספר ובעיקר חשבתי על התאונה מה שלא עשיתי אפילו פעם אחת מאז שקרתה …
סופי לא ניסתה לדבר איתי היא בטח ניחשה שאני עסוקה במחשבות לפי הפרצוף המתמקד והבוהה
שאני תמיד עושה שאני חושבת הרבה . בעצם כחושבים על זה את הזמן החרון שהיה לי עם הוריי לא ניצלתי כמו שצריך רק …. ישנתי ואפילו לא התעוררתי שעשינו את התאונה והתעלפתי או משהו , רגע, זה אפשרי בכלל להתעלף מתוך שינה? לא חשוב , מה שמפריע לי זזה שאני חייה והם לא . חייכתי אני לא יודעת למה , רציתי שאולי הם יראו אותי מהשמיים יביטו בי ויראו שאני מחייכת .
בחלוף עשרים דקות מהירות .הגענו למבנה עתיק ושער ניצב מולנו " בית הספר – ממלכתי ע"ש ויינר ".
סופי אמרה שהיא יכולה ללוות אותי אך לא רציתי , רציתי ללכת לבד , כמו שהיית עד עכשיו .
יצאנו מהמכונית וחיבקתי את סופי השוער יכל להבחין בקלות שהיא לא הייתה האמא הביולוגית שלי .
היא ומקס היו הפכים ממני אני הייתי בהירת עור עם עיינים כחולות כמו השמיים ושיער שחור חלק
והיידים שלי תמיד היו קפואות ולבנות לעומת זאת סופי וגם מקס היו בצבע גוף בגוון קפה הם לא היו כההי עור אך בטח לא לבנים כמוני , ולהם עיינים בצבע שוקולד מריר . השוער לא עשה בעיות אם כי בטח הודיעו לו שאנחנו צריכות לבוא . סופי לוויתה אותי עד שער הברזל הגדול ונפרדה ממני שם .
צעדתי בחוסר ביטחון וחיפשתי את כיתה י"ב-6 , ידעתי שאמצא אותה בגלל שהמבנה היה קטן ומסודר . הכיתות הגבוההות היו בקומה העליונה עליתי במדרגות וצעדתי במסדרון עד שהגעתי לכיתה .
סובבתי את הידית בעדינות , פתחתי את הדלת והמורה מיד שמה לב עליי " שלום, אליס אני קטיה ואני המחנכת שלך את רוצה להציג את עצמך בפני הכיתה ?" אני בטוח אדומה עכשיו מיליון אחוז " כן " הצלחתי להגיד לה בקול שכמעט אף אחד לא שמע . נעמדתי ליד הלוח , רציתי פשוט להיעלם אני שונאת שמישהו לוטש בי מבט , אז כיתה שלמה שמיסתכלת עליי? אין מצב ! לא ידעתי מה להגיד. קטיה ראתה שאני תקועה אז היא ניסתה לעזור " ספרי לנו למשל על … משפחתך " היא אמרה בסיפוק. היסתכלתי עליה נואשת היא הייתה חייבת להעלות דווקא את הנושא הזה " אין כל כך מה לספר, עברתי לכאן … למשפ… למשפחה האומנת שלי …" גימגמתי , אלוהים אני שונאת לגמגם !
כל הכיתה השתתקה , כולם הבינו טוב טוב את מה שאמרתי . יכולתי לשמוע את המורה בולעת רוק .
וכמה התלחששויות של בנות רכלניות . " את יכולה לשבת ליד דניאל ,אליס " אמרה והצביעה על מקום פנויי . הלכתי אל המקום שלי התיישבתי בזריזות והנחתי את התיק על גב הכיסא . לדקה הסתכלנו זה לעיינים של זה , והבחנתי ביופיו היה לו שיער שחור כפחם ועיינים ירוקות- אפורות העור שלו היה בגוון קפה כמו זה שיש לסופי ומקס ושפתיים עדינות אך מעט מלאות , הוא בחן אותי , אני יודעת את זה .המורה המשיכה בעייניה ואני סתם בההיתי בלוח הלבן ,ידעתי שדניאל נועץ בי עיינים אבל לא היסתכלתי עליו הייתי נבוכה מדי , ביטלתי את האפשרות שהוא ישים לב אליי , אני בטוחה שהוא לא יתעניין בי למרות שעברה בי צמרמורת באותה דקה שהסתכלנו זה לזו בעיינים והרגשתי שהלחיים שלי בוערות ושאני מסמיקה .
כל דקה שהוא נגע בטעות עברה בי שוב אותה צמרמורת , אבל צמרמורת נעימה , זרם נעים שהגיע מהיידים עד לקודקוד .
הוא חייך לא הבנתי מדוע .