השנאה – פרק רביעי

חזרתי מהריתוק עם חיוך פרוס על פניי. לבי פעם בחזקה מהמרדף והמחמאות ששלחתי לעבר לילי. הרבה זמן לא היה לי כזה אתגר, ודווקא הבת של המורה למתמטיקה! באתגר כזה גדול אני לא אתקל עוד זמן רב.
בצעדים גאים וארוכים התהלכתי במסדרון, מרגיש כאילו העולם שייך לי. הייתי שיכור מהשעתיים האחרונות, ולקח לי זמן להבין מה הוא הקול רקע הנמוך שהדהד במסדרון. עקבתי אחר הקול סקרן מתמיד, חושיי מתחדדים וכל המחשבות על לילי מתנדפות כאילו לא היו.
הקול התחזק והתחזק עד שהגעתי לדלת פתוחה מעט, שהובילה לכיתה ריקה. הצלחתי לאתר את מקור יפחות הבכי החלושות.
אליסון גריי.
"גריי? את בוכה?" שאלתי במבט תוהה. אף פעם לא ראיתי אותה בוכה, בכל שש שנות השנאה שלנו. כמובן שהיא נשברה לפעמים וצעקה עליי את נשמתה, אבל היא מעולם לא בכתה.
"ג'יימס!" היא צעקה בבהלה כשהבחינה בי. התאפקתי לא לחייך למראה פניה המבוהלות עד כאב.
"תירגעי, זה רק אני!" אמרתי לה בטון משועשע, מתקרב אל השולחן שעליו היא ישבה, והתיישבתי לידה. זה היה מוזר, פעם ראשונה לא להתחיל שיחה עם צעקות והעלבות.
"אתה הבנאדם האחרון שאני רוצה שיהיה פה ויראה אותי בוכה כמו הגוש הורמוני ומחזורי שאני לא." קולה היה שביר, ויכולתי לשמוע את הסדקים בו. היא הייתה שבורה עד העצם, את זה אני יכול להבטיח לכם.
"אוקיי, אני אעשה איתך הסכם. עכשיו, ברגעים אלו ממש, אני לא שונא אותך. כאילו, אני כן, כי… זו את. אבל בגלל שאת בוכה וגוש הורמוני ומחזורי כרגע, אני לא אשנא אותך. ואפילו אהיה נחמד מספיק כדי לשאול אותך מה קרה." חיוך דק עלה על שפתיי, והעזתי להרים מבט אל העיניים האפורות שלה, שכל כך התאמצתי לשנוא.
"זה בגלל הפוביה שלך מבכי?" היא ניסתה לחייך, אבל החיוך ירד ממש כמו שהוא בא.
"איך את יודעת על הפוביה שלי מבכי?" השתמשנו בטון שקט, עדין. שנינו כפינו על עצמנו את הרוגע הזה. היה נחמד לא להתווכח לשם שינוי. אבל כמובן שידענו שזה יהיה קצר.
"אני חברה של הבנות שיצאת איתן, אני שומעת הכל עלייך."
"נחמד לדעת!"
"כן… זה לא כל כך לונה פארק בשבילי, אתה יודע."
"אז מה קרה, גריי? אף פעם לא ראיתי אותך בוכה, ואני עושה הכל כדי לראות אותך בוכה בדרך כלל."
"סתם… באמת שזה סתם."
"נו, למי אני כבר אספר?"
"הממ… בוא נבדוק. לחברים שלך? לחברות שלך? לחצי בית ספר? לכל מי שיהיה מוכן לשמוע? אני בטוחה שאם הייתה לך הזדמנות, היית מכריז על הסיבה לבכי שלי ברדיו."
"נראה לך? רדיו זה מיושן." אמרתי בשעשוע, וצפיתי בה מצחקקת, הדמעות מכתימות את חיוכה.
"אה, נכון. שכחתי שאתה הטיפוס של טלוויזיה." היא אמרה, מנגבת את הבכי בגב ידה. למרות צחוקה שכבה ונשכח מהר מדי, כמה דמעות עוד זלגו מעיניה. בתנועה עדינה שבעדינות, מחיתי אותן, מוקסם מהנצנוץ המיוחד שלהן.
"אני לא מאמינה שהאויב המושבע שלי כרגע מחה לי את הדמעות." היא מלמלה והסתכלה על רצפת העץ.
"אני לא מאמין שניסיתי לנחם את האויבת המושבעת שלי." אמרתי וחייכתי אליה, פעם ראשונה מזה שנים שלא חייכתי אליה כדי ללגלג עליה.
"עוד מעט נתחיל להתחבק ולצחוק ולחלוק חוויות." חיוך קטן עלה על שפתיה הנאות, והפעם ממש לא רציתי לעקור אותו מפניה.
"את יודעת מה? יש לי רעיון." לקחתי את ידה, שלמרבה ההפתעה הייתה קרירה כנגד ידי החמה, והוצאתי אותה מן הכיתה הנטושה. פסעתי איתה במהירות במסדרון, מסתכל לפעמים אחורה כדי לוודא שאין אף אחד מאחורינו שיראה מה אני מתכנן לעשות.
היא לחששה לי בקול נמוך: "מה אתה עושה, ילד משוגע?!"
"חכי ותראי." עניתי באיפוק, משתדל לא לחייך. הגעתי אל אחד מארונות האחסון הרבים בבית הספר והוראתי לה לחכות באצבעי.
נכנסתי אל הארון והתחלתי לחטט בחפצים הרבים שהיו שם, מוחי קודח ומנסה לזכור היכן הנחתי את זה. לבסוף מצאתי את מה שחיפשתי.
החבאתי את החפץ במעילי ויצאתי אליה, חיוך שובב על פניי הנאות.
"מה יש לך שם?" היא שאלה בחשדנות, הדמעות מתחילות להתייבש על פניה.
"הפתעה." אמרתי והוצאתי את בקבוק האלכוהול מהמעיל.
מבט מבוהל עלה על פניה והיא מיהרה להרחיק את ידיי שהחזיקו את הבקבוק. צחקתי למראה תגובתה והבנתי שהיא לא הייתה מהסוג שחוגג.
"תירגעי! זה לא ישפיע עלינו הרבה, זה רק בירה." היא נרגעה מעט ולקחתי שוב את ידה, גורר אותה אל המדשאות המרוחקות של בית הספר, שם ידעתי שאף אחד לא מסתובב בשעות האלו.