השנאה

אני שונא אותה.
אני שונא אותה יותר ממה שמילים יכולות להסביר. וזה בסדר. כי גם היא שונאת אותי. היא שונאת אותי ואני שונא אותה. אני שונא את העובדה שהיא נמוכה, כי אני גבוה ממנה והיא עדיין נותת לי תחושה כאילו אני נחות ממנה עם המבט המצמיא שלה כשאני מתייצב מולה. אני שונא את העובדה שהיא חכמה ממני, כי אני שוב נחות ממנה, והיא אוהבת להזכיר לי את זה. אני שונא את העובדה שהיא נראית כל כך טוב, כשהיא כל כך מושכת, כי זה מקשה עליי לשנוא אותה. כי שאני מסתכל על העיניים האפורות האלו שלה, שזקיק קטן של ירוק שתול בהן, אני בכל לבי לשנוא אותה. אבל זה קשה כשהיא מסתכלת עליי במבט הזה, במבט שלה. במבט הזה שלפעמים גורם לי לצמרמורת מדהימהף אבל אני לעולם לא אודה בכך לפניה. אם היא תדע שהיניים שלה גורמות לי לחולשה, היא לא תפסיק להסתכל עליי. וזה רק עוד יותר יקשה את השנאה אליה.
אני שונא אותה, וזה בסדר. כי גם היא שונאת אותי.
זה הדבר היחידי שאני יכול להיות בטוח בו כשזה נוגע אליה. השנאה הזו. היא תמיד הייתה שם, מאז ומתמיד. משנה לשנה היא רק התגברה, ומשנה לשנה זה החמיר.
ועכשיו? אני מסתכל עליה, על העיניים האפורות – ירוקות האלו שאני כל כך רוצה לשנוא אבל פשוט לא מצליח, וכל מה שבא לי לעשות זה לקרוע מהפרצוף שלה את החיוך המדהים הזה שלה.
זה החיוך המלגלג שלה, וזה החיוך היחידי שאני מכיר. מלגלג, צוחק, משפיל. אבל אני חייב להודות שהחיוך הזה פשוט יפה. אני שונא אותו, אבל אני נהנה ממנו לעיתים קרובות.
"מונטרוי, מוכן להפסיק להסתכל עליי?" יש לי בחילה מכל הנעיצת מבטים הזו שלך." היא אומרת באדישות המאופיינת לה, וכתפיה מתיישרות מעט, כמתכוננות לקרב שעומד לבוא.
"גריי, מוכנה להפסיק לדבר? הקול הצורמני שלך גורם לאוזניים שלי לדמם, ואני דיי צריך אותם." אני עונה בחיוך המלגלג שלי, וממשיך להסתכל על העיניים האפורות שלה שקודחות חורים במוחי.
"מה אתה עושה פה בכל מקרה, חזיר מטומטם?" היא שואלת בזעם, האדישות נשברת ממנה. מילותיה לא מזיזות לי כלל וכלל, כוחו של הרגל אמרתם?
"אותו דבר שאת עושה פה, כלבה מפגרת."
"אני יותר חכמה ממך, זה בטוח. מה שאומר שאתה עוד יותר מפגר. מזל טוב, מונטרוי. כרגע ירדת לשפל חדש – צחקת על עצמך." שפתיה מתכווצות מעט, ותחושת אי נוחות תופסת בקרביי.
"את לא יותר חכמה ממני. עובדה שאת יוצאת עם הדביל הזה, אלכס. אלוהים יודע שליצור הזה אין שכל בכלל."
"היי! שתדע לך שאלכס בנאדם נחמד מאוד אחרי ההיכרות הראשונית. וקצת אחרי המשנית. כדאי לך ללמוד ממנו. מי לעזאזל תרצה לצאת איתך עם המראה המזעזע שלך והאישיות המחרידה?" יכולתי לקרוא בעיניה את השקר. היא חשבה שאני נראה טוב, כולן חשבו ככה.
"כאילו את יותר טובה." עניתי בעיניים עייפות. לפעמים הקרבות האלו יכולים להימאס, במיוחד אחרי 6 שנים כאלו.
"מה קרה? מונטרוי הגדול והחזק התעייף?" היא שואלת, וחיוך של שמחה לאיד עולה על שפתיה הבהירות. אני שולח לעברה תנועה מגונה והיא מצחקקת בשמחה, קולה מסתלסל באוזניי. שנינו יודעים שהיא ניצחה הפעם.
"גריי, מונטרוי, מה שניכם עושים פה?" קול חד ותריף מעיר את שנינו ואנו מסיטים את מבטנו לעבר מנהלת בית הספר, קרוליין דומנדו.
"גברת דומנדו, באתי לדבר איתך על תפקיד אחראי\ת השכבה." אומרים במתואם אני ואליסון. בבת אחת אנחנו מסתכלים אחד על השני, מבטים תקיפים ורצחניים פרוסים על פנינו. אני מזהה זעם לא נשלט בעיניה, זעם שאני גרמתי. זה גורם לי לשמוח מבפנים, הצלחתי להכעיס אותה.
"כשאקבל החלטה, תהיו בטוחים שאתם תהיו הראשונים לדעת. עכשיו עופו לי מהדרך כי אין לי כוח לשטויות שלכם. למיטות, קדימה!" היא שולחת לעברנו מבט מזהיר ואנחנו מתרחקים ממשרדה אל עבר המעונות. הצעדים שלנו משום מה מתואמים, וזה מעורר בי צמרמורת לא נעימה.
"תפסיקי ללכת בקצב שלי. אני לא אוהב ללכת איתך. אני שונא את זה, למען האמת."
"לך לעזאזל, מונטרוי. זכותי ללכת בקצב שלי, זו מדינה חופשית."
"לצערי הרב." אני ממלמל לא כל כך בשקט ומתחיל להאט את קצב הליכתי.
"אני שונאת אותך, ג'יימס." היא משתמשת בשמי הפרטי, דבר שהיא לא עושה לעיתים קרובות. זה מעורר בי תחושה לא נעימה בתחתית בטני.
"גם אני אותך, אליסון." אני עונה, ושולח לעבר חיוך נבזי. היא מיישרת את ראשה וצועדת משם במהירות, אל עבר מעונות הבנות. אני מסתכל על גבה מתרחק ממני במהירות עד שגופה נעלם מעבר לפינה. חיוך קטן עולה על שפתיי בניגוד לרצוני ואני ממשיך ללכת לחדרי.
שעה לאחר מכן, אני שוכב במיטתי, החשכה עוטפת אותי. בניגוד לרצוני, אותן עיניים אפורות עולות במוחי ואני לא מבין למה. למה אני אוהב את העיניים האלו. אני שונא אותה, אני אוהב להעביר אותה דרך גיהנום יום יום, אבל אם יש משהו בה שגורם לי לחולשה בלתי מוסברת זה העיניים האלו. אם היא אי פעם תדע על כך, אני מתאבד. הרי זו גריי! אויבתי הנצחית! אויבים אמורים לשנוא אחד את השני. את כל האויב.
אני בטוח שאף אחד לא אמר לעצמו: "אני שונא את היטלר בכל לבי, אבל לעזאזל, השפם שלו עושה לי את זה."
צא מזה, ג'יימס. אולי אם תדחיק את זה, זה ייעלם. כן, הדחקה נראית כמו רעיון טוב.
ובמחשבה זו, נתתי לשינה לעטוף אותי ונרדמתי.