השקט שלפני הסערה – פרק 1

הסתכלתי מבעד לחלון במבט מלא צער.לא האמנתי שאני פה, בעיירה הקטנה הזו ליד אלסקה, שבאופן אירוני, קוראים לה הופ(תקווה בעברית). אני יודעת מה אתם חושבים: 'למה שמישהו ירצה אי פעם לגור במקום קטן, קר, למען האמת, קפוא ונידח שקוראים לו הופ??'. גם אני חשבתי כך לפני חודשיים, אבל אז… עברתי לפה. זה מקום מושלם לערפדה כמוני, צמחונית. כמובן שצמחונית זה אומר לאכול רק בעלי חיים, לא בני אדם. עדיין, אני ערפדה.
בינתיים אני גרה אצל משפחת הערפדים היחידה פה, משפחת אדמסון. הם נורא נחמדים, הערפדים הכי חביבים שאי פעם הכרתי. למרות שאני רק חודשיים פה, הם מתייחסים אלי כאל אחת מהם. הם רוצים את הטוב ביותר בשבילי אבל… הטוב ביותר נמצא כרגע קבור באדמה. אומנם האסון שקרה לי אירע לפני שנה אבל מעולם לא הצלחתי להתאושש לגמרי מאהבתי אל ואסילי. הוא היה ויהיה האהבה הראשונה שלי ואני לעולם לא אשכח אותו.
לפתע נשמעו צעדים מבחוץ שהעירו אותי מהרהורי.הסתובבתי בחדות אל הדלת ואחרי שנייה היא נפתחה.בפתח עמד ג'יימס, אב משפחת אדמסון. ג'יימס היה גבר מרשים, כבן שלושים וחמש, שערו שחור כלילה ועיניו זהובות, כיאה לערפדים. ניחשתי שהוא יצא לצוד לפי הזהוב שבעיניו.הוא חייך אלי ושאל:"לואיז,מה את עושה פה?לא יצאת לצוד?"
חייכתי אליו בנימוס ואמרתי:"לא.העדפתי להישאר פה."
ג'יימס הנהן בהבנה ופנה אל החדר שלו.לפתע הוא הסתובב ואמר:"את יודעת,עכשיו נזכרתי שגארט שלח לך מכתב הבוקר."
התקדמתי במהירות אל ג'יימס והוא נתן לי בלי מילים מעטפה לבנה שהייתה סגורה היטב.
לקחתי אותה כאילו הייתה אוצר בלום.חייכתי שוב אל ג'יימס בהכרת תודה ועליתי למעלה,אל החדר שלי.התיישבתי על הספה הלבנה שהייתה בחדר אפילו שלא הרגשתי צורך להתיישב.פתחתי לאט את המעטפה והוצאתי את המכתב בהתרגשות.כבר הרבה זמן שלא שמעתי ממנו,מה'יוצר' שלי.עברו אולי רק שנתיים מאז שהוא נשך אותי והפך אותי לערפדה שאני היום.גארט היה הערפד הכי קרוב אלי והרבינו לתקשר בינינו.אומנם זה קצת הפריע לקייט, בת זוגתו, אבל היא ידעה שאני כמו בת בשבילו.
פתחתי את המכתב והתחלתי לכתוב בהתרגשות שגברה מרגע לרגע:
"לואיז היקרה.
עברה שנה מאז שהצטרפתי לקייט ולמשפחתה ומיום ליום אני נהנה יותר ויותר. אומנם השהות שלי שם מרחיקה אותנו אבל באיזושהי דרך היא גם מקרבת אותנו.
מה שלומך,יקירתי?איך קארלייל?את מסתדרת שם?מצטער שלא כתבתי לך הרבה זמן אבל יש לי חדשות מרגשות!אני וקייט החלטנו שאנחנו רוצים להקים משפחה!החיים עם משפחתה של קייט קצת לא נעימים לנו בתור זוג למרות ששנינו אוהבים אותם מאוד.החלטנו להיפרד מהם ולהקים לבד משפחה קטנה,רק שלנו.בשבוע הבא אנחנו רוצים להתחיל לחפש מקום מחיה אחר.קייט מעדיפה שזה לא יהיה כל כך רחוק מהמשפחה שלה אבל שכנעתי שכרגע הכי טוב שנתבודד מקהילת הערפדים כולה.היא הסכימה וכבר יש לנו כמה אפשרויות:רוסיה,אטלנטה,אנגליה ואפילו חשבנו על אלסקה.
אז מה את חושבת?יש סיכוי שתצטרפי אלינו?כי אם כן אנחנו נשמח מאוד.שלך,גארט."
התבוננתי נדהמת על המכתב.להקים משפחה חדשה??לא להרבה יש את האומץ הזה!
למרות ההלם מהידיעה החדשה הרגשתי גאווה באיזשהו מקום.הרגשתי גאווה כי הם רוצים שאני אצטרף אליהם.זה היה הכבוד הכי גדול שאי פעם נתנו לי.

לפתע שמעתי קולות מן היער שהעירו אותי ממחשבותיי. לאחר מכן הגיע לאפי ריח נעים שהעיר את סקרנותי.קמתי וניגשתי אל החלון,מבעדו ראיתי זאב גדול.בהתחלה חשבתי שהוא לא נושא הריח אבל לאחר כמה רחרוחים ידעתי שהריח המשכר בא דווקא ממנו.
נורא הסתקרנתי מהיצור הזה, הכול כך זר בנוף השלו של הופ הקטנה. החלטתי שאני רוצה לבדוק קצת לעומק את העניין הזה.פתחתי אתה חלון וקפצתי למטה.בתור ערפדה זה היה עניין פשוט ביותר אבל הזאב נרתע כשראה אותי.לפתע תקף אותי רגש חדש.הרגשתי אשמה וגם עלבון.הזאב נרתע ממני.אני זו שגרמה לו להירתע ולמען האמת,לא האשמתי אותו.
כדי להרגיע את הזאב הלכתי כמה צעדים אחורה וירדתי אל ברכי בצורת הכנעה.הזאב הסתקרן ממני וניגש אלי.
מכיוון שהייתי עם הראש למטה לא ראיתי את השינוי בזאב והופתעתי לגלות שכשהרמתי את מבטי מולי עמד בן אדם ולא זאב.
פתחתי את פי מופתעת.הבן אדם\זאב אמר לי בקול נעים ועמוק:"אל תפחדי."
אמרתי בקול שקט אך ברור:"אני לא פוחדת.אני לא פוחדת משום דבר."
"יופי.גם אני לא."הוא חייך אלי וגרם לי להתנשף בהתרגשות.ה…היצור הזה,החצי זאב חצי בן אדם סיקרן אותי מאוד. חשבתי שהערפדים הם היצורים הבלתי טבעיים היחידים בהופ. מי היה מאמין שבעיירה הקטנה וחסרת החשיבות הזו ישנם שני סוגים של… מיתולוגיות? שני סוגי יצורים חריגים שמקומם בעולם אף פעם לא נקבע, וכנראה גם אף פעם לא יקבע?

לפתע הרגשתי צורך לגעת בלחיו. זה היה מוזר, הרגשתי כאילו… אם לא אגע בעורו, אם לא אחוש את לחיו השחומה תחת ידי, אני… אשתגע. זה היה רצון שיותר חזק מהפחד או מהספק, ואפילו חזק יותר מהחושים שלי שצרחו בתוכי לברוח, לנוס ממקומי. קול קטן בראשי הזהיר אותי שדברים רעים, דברים שאני בכלל לא חושבת עליהם, יקרו אם רק אניח את כף ידי כנגד לחיו. אבל… החשק הזה ריתק אותי, גרם לי לשלוח את ידי באיטיות, בזהירות מנסה לא להבהיל אותו, ונגעתי קלות בלחיו. הרצון הבוער שלי סופק.
שאלתי אותו מוקסמת, מהופנטת ממבטו החם: "מה…. מה אתה?"
"אני איש זאב. למען האמת, קוראים לי סת'."הוא ענה לי בקול בס שאוטומטית גרם לי לחייך.
"אני לואיז.אני חדשה פה."
"שמתי לב."
"זה…זה נורמלי פה?שיש אנשי זאב?"
"נורמלי בדיוק כמו ערפדים."ענה בחצי חיוך.
לקחתי לי שנייה להסתכל עליו לעומק.הוא היה גבוה,שרירי.עיניו חומות כהות ושערו שחור.הוא נראה…מושלם. חלום מתוק, זיכרון עמום מפעם. היה בו משהו… מלאכותי. עורו היה רותח, אפילו בשבילי. תהיתי אם טמפרטורת הגוף הנמוכה עד גיחוך שלי לא מפריעה לו.
לפתע קלטתי שהוא בוחן אותי כמו שאני בוחנת אותו. הורדתי את ראשי במבוכה,מנסה להבין למה מישהו ירצה בכלל להסתכל עלי. הרי אני מפלצת איומה שכל קיומי נועד בשביל להרוג אנשים ותו לא.
לפתע הרגשתי את אצבעו החמה נוגעת לי קלות בסנטר,מעלה את מבטי עד שהיינו פנים מול פנים. הוא אמר בקול רך, מלא בהערצה: "את יפהפייה."
"אני לא."התנגדתי בקול שקט מלא בושה.
"בטח שכן!את היצור הכי…מדהים ויפה שאי פעם ראיתי!" קרא, גבותיו מתכווצות וראשו מנסה להבין למה אני חושבת שאני… מפלצת מגעילה וחסרת גבולות.
"תפסיק לשקר.אני מפלצת." אמרתי בנחישות, לא נותנת לעיניו המהופנטות לשכנע אותי שאני משהו אחר.
"לא!" הוא אמר בקול תקיף שהבהיל אותי. הוא מיהר להחליש את קולו ואמר ברוך: "את לא מפלצת.את…את מלאך."
"מלאך חבלה."עניתי במרירות. לרגע אחד הבנתי מה קורה פה. לרגע הבנתי שאני מגיעה לרמות חדשות של… כנות עם איש זאב שאני בקושי מכירה. רציתי שהוא יעזוב. שאני אשכח הכול. שכל זה לא קרה. שהחיים יחזרו למסלולם הטבעי.
לחשתי אליו מבלי להביט בעיניו החומות: "אני צריכה ללכת." והתרחקתי משם במהירות. הכי טוב בשבילי זה שלא אתפתה ל…ליצורים כאלה. מספיק היה לי הקטע עם הוולטרי בשנה שעברה. הכול קרה בגלל הכישרון המטופש שלי. גארט חושב שזה הכישרון הכי נדיר בכל העולם אבל אם הייתה לי ההזדמנות הייתי מחליפה אותו בכישרון אחר לגמרי כמו שליטה ביסודות הטבע או היכולת לעוף אבל לא! הייתי חייבת להיווצר עם "הכישרון" לגרום לכל מה שאני מציירת לקרות! דפוקה שכמותי.
אתם מבינים, כשהייתי אנושית הכישרון היחידי שלי הה כישרון ציור. הייתי מציירת מדהים! בנוסף לכך היה לי גם כישרון כתיבה אבל אף אחד לא ידע עליו. ואז, בשנה ה-15 לחיי העלובים, גארט הגיע. אז חייתי באטלנטה וגארט היה ערפד נווד ובודד. אני, בתור יצור אנושי תמים, הייתה לי חולשה למקרים יוצאי דופן. הייתי חולה על ספרי פנטזיות ותמיד קיוויתי שיום אחד יכתוב עלי ספר. אז ברגע שגארט הגיע חיי נפסקו ומוחי היה עסוק אך ורק ביצור המופלא הזה שהקסים אותי עד שיכרון חושים. הייתי עוקבת אחריו, עושה מחקרים עליו, חולמת עליו, מדמיינת את כל האפשרויות לגביו, הייתי פשוט מטורפת על המוזרות שבו! כמובן שלא ידעתי שהוא ערפד למרות שהאפשרות הזו צצה במוחי המעוות. לבסוף, גארט הבין את המשאלה שלי ואת הדחף שלי אליו. הוא שאל אותי כמה שאלות על חיי והבין שאני רק עוד נערה מעיירה קטנה באטלנטה. הוא סיפר לי מה הוא והציע לי גם להפוך לערפדה. מיד הסכמתי, בלי להניד עפעף.ואז, הוא לקח אותי למקום שקט ומבודד, שאף אחד לא ישמע את צרחותיי ונשך אותי. כשעברו כל הכאבים הנוראיים האלו הרגשתי סוף סוף שלמה. נועדתי להיות ערפדה. אהבתי את כל מה שבי, אהבתי את המהירות, את הזיכרון החד, את החושים הרגישים, אהבתי הכל! אבל רק לאחר שנה, כשפגשתי את ואסילי גיליתי את הכישרון שלי. זו הייתי הפעם הראשונה שציירתי מאז השינוי. ציירתי אותי ואת ואסילי ביחד ולמחרת הוא נישק אותי והפכנו לזוג. אז עוד לא הבנתי את הכוח בידי עד שבפעם השנייה שציירתי אותי ואת ואסילי יחד עם משפחתו ויום למחרת הצטרפתי אליהם, כשאני נמצאת שם בתור בת זוגתו. רק אז הבנתי שיש לי את הכוח להשפיע על העתיד. המשכתי לעשות ניסויים לגבי זה אבל… הרגשתי לא בנוח כי זה כאילו אני זו שקבעה את הגורל. אז הפסקתי לצייר ונתתי לחיים להמשיך כפי שהם צריכים להמשיך. הכול היה בסדר עד שואסילי מת. אז נכנסתי לדיכאון וכמה שלא ציירת אותנו ביחד זה לא עבד. כן יכולתי להשפיע על העתיד אבל לא על העבר. אז מרוב כאב הצטרפתי לאלמס, משפחת המלוכה של קהילת הערפדים. הם היו שמחים לקבל אותי ואני הייתי שמחה להיות חלק מהם. הייתי מציירת להם את העתיד,מציירת מה הם רצו,כל דבר.הם היו זקוקים לי, שאחליט בשבילם את העתיד. אני הייתי הדרך הקלה שלהם לשלוט בעתיד.
בסוף זה נמאס עלי והחלטתי שאני רוצה לעזוב. נדדתי במשך זמן רב עד שפגשתי שוב את גארט. הוא הציע לי להצטרף אל משפחת אדמסון שבהופ. הודיתי לו ואימצתי את ההצעתו. נדדתי אל הופ ומשפחת אדמסון קיבלה אותי בזרועות פתוחות. גארט הודיע להם על הצטרפותי אליהם והם היו נרגשים ממני. לא העזתי לספר להם על הכישרון שלי כי החלטתי לשכוח ממנו. מאז לא ציירתי.