השקט שלפני הסערה – פרק 10

עליתי למעלה בעייפות. התיאבון הלך לי ואיתו החשק לחיות. הסתכלתי על היער שניבט אלי מן החלון. הוא נראה כל כך גדול ושקט עד שעלתה בי המחשבה שאני רוצה לחיות שם, לבד.
לפתע ניבטו אלי זוג עיניים חומות שהכרתי טוב כל כך. נשמתי התקצרה ולבי פעם בחזקה. התחלתי לרחרח את החדר, מחפשת סימנים שסת' היה שם. לפתע עליתי על הריח המתוק עד כאב של סת'. הוא היה חזק במיוחד על הכיסא שהיה בקרבת מיטתי. לפתע הכתה בי המחשבה: הוא צופה בי. הוא לא מוכן להניח לי ואפילו לא לרגע אחד.
לפתע, בלי שום התרעה, הוא נכנס לחדר. פניו היו אטומות ועיניו קרות וחסרות רגש.
"סת'!" קראתי. כעסתי עליו ובצדק. אסור היה לו לשמור עלי. אני צריכה מרחב, מנוחה.
"היי, לואיז." הוא חייך את החיוך הערמומי שלו.
"היי, סת'. למה באת אתמול?" שאלתי ישירות, יורקת את שמו מפי.
"הייתי חייב את מנת הסם שלי." הוא התבדח.
"תקשיב, כשאני אומרת שאני צריכה מנוחה והפסקה זה אומר שאני באמת צריכה את זה. אתה לא יכול לשמור עלי כל הזמן. אני יודעת שזה עושה אותך מאושר כשאתה רואה אותי או פוגש אותי אבל זה לי זה עושה רע. אני צריכה זמן."
"אבל זה קשה לי!" סינן בכעס.
"זה קשה גם לי! אבל ההבדל הוא שאני מתמודדת עם הקושי ולא בורחת ישר אל דרך היציאה!"
"אז מה את רוצה שאני יעשה?? אסבול בשקט?? אתמודד עם ה'קושי'?"
"כן! אני רוצה שתבין. אני רוצה ששנינו נבין. כמובן שה 'להיות ביחד' זו הדרך הקלה אבל החיים יותר מעניינים אם לוקחים את הדרך הקשה."
"נמאס לי, לואיז. אם לא הייתי מחובר אלייך, אם לא היית הנשמה התאומה שלי, לא הייתי מתקרב אלייך בכלל. הנה, אני נותן לך את המרחב שלך. ביי." הוא טרק את הדלת בחזקה.
הוא באמת התכוון לזה?? יכול להיות שהוא… שונא אותי?? אוי, אלוהים! אני חייבת לברוח מכאן!
הוצאתי תיק גדול ומזוודה מהארון והתחלתי להכניס בגדים באי סדר אל המזוודה. אחרי שסיימתי 'לארוז' את המזוודה סגרתי אותה והתחלתי להכניס דברים חשובים אל התיק הגדול. הכנסתי את כל החפצים האישיים שלי וסגרתי את התיק, מוודא שהכול בפנים. שמתי את התיק על הגב ולקחתי את המזוודה ביד. התקדמתי אל החלון הפתוח וזרקתי את המזוודה אל הדשא הירוק. היא נחתה ברכות ונפתחה בבת אחת. קפצתי גם אני למטה, דואגת לתיק שלי. נחתתי על הקרקע בעדינות ואספתי את הבגדים שנפלו מהמזוודה וסגרתי אותה חזק. לקחתי את ורצתי אל המוסך של האדמסונים. לקחתי מפתח אחד שהיה על המתקן של המפתחות. לחצתי עליו וקול של מכונית נפתחת נשמע במוסך. הסתכלתי על השם שהיה על המפתח: מרצדס. חיפשתי את המרצדס שלי, זו שקיבלתי ביום שהגעתי למשפחת אדמסון. היא הייתה מהירה ועדינה, בדיוק המכונית בשבילי. נכנסתי אליה והתנעתי אותה. היא הייתה שקטה וקול המנוע כמעט ולא נשמע. יצאתי בזהירות מהמוסך והתחלתי לנסוע ביער. לא היה לי מושג איפה אני הולכת לגור. ידעתי זה לא יהיה בהופ וגם לא במדינה קרה אחרת. אולי אני אסע לאיטליה? או צרפת? אני יודעת! לונדון.
המשכתי להרהר בדבר כשלפתע זאב גדול ערמוני הופיע מול המכונית. עצרתי את האוטו בחריקה, כמה סנטימטרים מאפו של הזאב.
"סת'! די כבר!" צעקתי בכעס.
הוא השתנה במהירות לבנאדם ואמר בכעס: "מה את עושה"?!
"לוקחת מרחב! מה אתה עושה?!"
"מונע ממך ללכת"!
"אויש, תעשה לי טובה, סת'. אתה לא אוהב אותי. אתה לא צריך אותי! תן לי ללכת כבר"!
סת' הסתכל עלי ארוכות. לבסוף הוא זז הצידה ונתן לי ללכת. אמרתי לו בשקט: "תודה". והתחלתי לנסוע אל שדה התעופה של אלסקה.