השקט שלפני הסערה – פרק 11

אחרי טיסה ארוכה שבמהלכה רוב הזמן ישנתי, הגיע המטוס לאנגליה. הנחיתה קצת היממה אותי אבל בסך הכול היה בסדר.
ירדתי מהמטוס מבלי לדעת לאן אני הולכת ואיפה אני יושנת היום. לקחתי מונית ללונדון. החלטתי שאני הולכת לישון במלון עד שאני אסתדר באנגליה.
נכנסתי לאחד ממיני המלונות שהיו ברחוב. בחרתי את הכי… פשוט. בקבלה הייתה אישה מסודרת ומאורגנת. היא נראתה עסוקה ולא היה לי את האומץ לגשת אליה. התיישבתי על אחת הספות וחיכיתי שהיא תתפנה.
לפתע הפלאפון שלי צלצל. הוצאתי אותו ועניתי בשקט: "הלו?"
"איפה את?" קולו העמוק של סת' בקע מהמכשיר.
"לא עניינך." עניתי באדישות, מנסה להסתיר את השמחה שפרצה בי למשמע קולו.
"נו, קדימה. את באמת רוצה לפתוח את העניין הזה שוב?"
"איזה עניין?"
"עניין ה-'זה לא ענייינך'. לא סגרנו את זה כבר? ברור שזה ענייני ועכשיו דברי. איפה את? בדרום אלסקה?"
"קר. קפוא." החלטתי לשחק איתו. למה שהוא לא יתאמץ קצת?
"קנדה?" שאל בתקווה.
"קר."
"אמריקה?" הוא שאל ברצינות. החשש נישמע בבירור בקולו.
"מצטערת."
"איפה את?! תעני לי עכשיו!" הוא צעק בזעם.
"אני באירופה. אגליה." לא יכולתי להגיד לו לא. פשוט לא יכולתי.
"אנגליה?! את מטורפת?! איך יכולת?!" בשלב הזה הוא כבר ממש צרח.
"טוב, סת', אני צריכה ללכת. ביי." ניתקתי את הפלאפון, מודעת לטעות הענקית שעשיתי. כל מה שרציתי היה מרחב אבל במקום עשיתי את ההיפך וגרמתי לסת' לבוא לפה. אבל… איך זה שבמקום דאגה אני מרגישה… שמחה? יש סיכוי שאני רוצה שסת' יהיה איתי? שכל העניין הזה הוא דווקא… טוב בשבילי? יכול להיות שאני וסת' נהיה ביחד, לתמיד?
"גברתי?" קולה של הפקידה בקבלה עורר אותי ממחשבותי.
"כן?"
"רצית משהו?"
"או, כן. אני רוצה לשכור כאן חדר."
"לכמה לילות?"
"לא ידוע. כל יום אני אשלם לך על הלילה הקודם. זה בסדר?"
"כמובן, גברתי. הנה המפתח לחדרך, מקווה שתיהני משהותך כאן."
"תודה רבה." לקחתי את המפתח ועליתי במעלית אל החדר שלי.
החדר היה מסודר ופשוט: מיטה, ארון ומראה מעל השידה. הנחתי את המזוודה על המיטה ואת התיק הנחתי בצד. פתחתי את המזוודה והתחלתי לסדר במהירות את הבגדים בארון.
לאחר 10 דקות סיימתי לסדר ולקחתי את התיק לחיקי. שמתי את הדברים של הניקיון בחדר האמבטיה שהיה צמוד אל חדר השינה. לאחר מכן הוצאתי את הדברים האישיים מהתיק: היומן, מחברת הסקיצות שלי, תמונה של סת' שגנבתי מג'יימס, הניחוח הנעים של סת' שהצלחתי לשמר בבקבוקון (אתם לא רוצים לדעת איך) המטען לפלאפון שלי, קופסת המכתבים שלי ותמונה של המשפחה שלי מפעם.
סידרתי אותם על השידה שליד המיטה. כולם היו חשובים לי, כל אחד ואחד. האחרון, התמונה של המשפחה שלי, היה הכי חשוב. עדיין כאב לי מהפרידה שעשיתי אז, לפני שנתיים. הם היו הכול בשבילי. אימא שלי, אווה, הייתה האישה הכי יפה שאי פעם הכרתי, יותר מהערפדים. אבא שלי, ג'ון, היה האבא הכי טוב בעולם. תמיד הקשיב לי והיה שם בשבילי. תמיד. אחים לא היו לי וגם לא רציתי. אהבתי את הלבד.
חיוכם האוהבים ניבטו אלי מהתמונה. איך יכולתי? איך? איך בבת אחת זרקתי הכול לפח? ובשביל מה? רק סבל קיבלתי מהשינוי האידיוטי הזה. לא הייתי צריכה להרוס לעצמי את החיים ככה. בשביל חלום מטופש וחסר כל היגיון זרקתי לפח משפחה אוהבת וחמה. אולי אני אלך לבקר אותם? כמובן שהם לא יראו אותי. אני רק אציץ לחיים שלהם, לבדוק מה קורה איתם. הרי הם גרים פה, בלונדון. הם עברו אחרי המוות המזויף שלי.
ירדתי במהירות למטה. בקבלה עמדה אותה הפקידה. ניגשתי אליה בחיוך ממיס ואמרתי: "שלום, אני צריכה מונית. דרך אגב, אני לואיז. מה שמך?"
"לילה. לאן גברתי רוצה לנסוע?"
"לדאון טאון ובבקשה, קראי לי לואיז, לילה."
"כן, גברתי. זאת אומרת לואיז! מצטערת. זה די חדש לי."
"זה בסדר."
לילה התקשרה למוקד המוניות והזמינה לי מונית. היא הודיעה לי שבתוך 5 דקות המונית תבוא ושבינתיים אני יכולה לחכות לה פה. הודיתי לה והתיישבתי על הכורסה, מצפה בכיליון עיניים למונית שתיקח אותי להצצה לחיי משפחתי.
לפתע הפלאפון שלי צלצל ורטט בכיסי. הוצאתי אותו ועניתי בקוצר רוח: "הלו?"
"לואיז." כמובן, מי זה יכול להיות חוץ מסת'??
"מה עכשיו, סת'?"
,מצטער שהתקשרתי אבל זה חשוב." מצוקה אמיתית נשמעה בקולו.
"מה קרה?" קולי התרכך בבת אחת.
"גיליתי שאת… שאת כבר לא… הנשמה התאומה שלי."