השקט שלפני הסערה – פרק 5

הסתכלתי אל עיניו החומות של סת'. הוא ממש התחנן אליי שאני לא אלך. המבט שלו כמעט הרג אותי.ידעתי שלא אוכל לברוח ממנו.
"אולי תירגע? אני נשארת פה עוד יומיים, זוכר?"אמרתי בנימה קלילה, מסתירה את סערת הרוחות שהתחוללה בי.
"מה יקרה אחרי זה? אחרי היומיים האלה?"
"נחיה ונראה."
"אני לא יכול לחיות מבלי לדעת. לא יכול. או שאת נשארת או שאת הולכת. תחליטי."
"די כבר, סת'! נמאס לי! תפסיק לומר דברים כאלו! אלה החיים שלי ואני זו שמחליטה עליהם! לא אתה! כל מה שאני רוצה זה ליהנות, לחיות את הרגע!"
סת' שתק. הוא לגם מעט מהיין האדום שהיה בכוסו. שאלתי אותו, מנסה לשבור את הקרח שנוצר בנינו תוך שניות: "אתה לא צעיר מדי כדי לשתות?"
"אני בסדר גמור." ענה בקרירות.
"סת'…"
"מה?"
"תסתכל עלי."
הוא שתק והפנה את מבטו ממני.
"בבקשה, תסתכל עלי."
הוא סובב את ראשו מעט אך עדיין לא הביט בי.
הושטתי את ידי ונגעתי קלות בלחיו הרחוקה ממני. לאט בזהירות הפניתי את ראשו אליי. ברגע שעינינו נפגשו הרגשתי את גופו מצטמרר.
"זה כואב." אמר כשמבטו קשור במבטי.
הורדתי את ידי במהירות. סת' נבהל מהמהירות שלי ואמר בקול מודאג: "לא, זה לא כואב. זה היה דווקא נעים." הוא הסמיק קלות ולקח את ידי.
"אז מה כואב?" שאלתי ברכות.
"זה. ה… הקשר בינינו. מה שקורה כאן. התקווה שמתפתחת אצלי."
"אני מצטערת. הלוואי ו… הלוואי שהכול היה יותר פשוט."
"את לא צריכה להצטער. זו אשמתי."
"זו אשמתנו."
"כן, כנראה."
הסתכלתי על פניו באריכות. שלווה לא נראתה עליהן אך גם לחץ לא. כמה שהוא ניסה להסתיר את הייסורים שהתחוללו בפנים ככה הוא לא הצליח. היה אפשר לראות בבירור שהיה מעדיף להתאהב במישהי אחרת.
"אני יודעת שאתה לא רוצה לאהוב אותי." לחשתי לו בכאב.
"הייתי רוצה לנסות משהו. אפשר?"
הנהנתי והוא התקדם קצת אליי עד שכמעט נגענו אחד בשני. הוא הושיט את ידו ונגע קלות בלחיי. לא יכולתי לעצור את עצמי והתרפקתי על מגעו החמים. הוא החליק את ידו לאורך כתפי והעביר בי צמרמורת. הוא הניח את ידו השנייה על צווארי ולחש ברוך: "אל תפחדי."
לאט לאט הוא התקרב אליי. היינו במרחק סנטימטרים ספורים אחד מהשנייה. לפתע הרגשתי דחף עצום להתקרב אליו יותר, לגעת בשפתיו החמות, להרגיש את עורו החם כנגד עורי הקר. התקרבתי אליו עד ששפתינו נגעו אחת בשנייה. ההרגשה הייתה עילאית. שפתיו נצמדו חזק אל שפתיי. עצמתי בחזקה את עיני, מנסה להתרכז רק בו. הנחתי את ידי על צווארו, נהנית מהמגע הרותח של עורו. הרגשתי את ידו מחליקה על גבי ומעבירה בי צמרמורת נעימה. ידו השנייה ליטפה לי את הלחי בעדינות אין סופית. קיוויתי שלעולם לא ניפרד אך לפתע הוא התנתק ממני. סת' הוריד את ידיו ממני וקם במהירות, מותיר אותי מבולבלת ופגועה.
"מה קרה?" שאלתי מודאגת.
"אני… זה… זה חזק ממני."
"מה חזק? פגעתי בך? עשיתי משהו לא נכון?"
"לא! לא! ברור שלא! זו הייתה הנשיקה הכי טובה שאי פעם הייתה לי! זו לא את. זה אני. אל תיבהלי."
"אז מה קרה?"
"הנשיקה הייתה חזקה. הרגשות הציפו אותי. עזבי."
"אני מצטערת."
"על מה? זה היה… מרגש. בואי,נלך."
מרגש?? ממתי נשיקה היא דבר מרגש??
"לאן הולכים?"
"אני מחזיר אותך הביתה. כבר מאוחר."
"או. אוקי."
נכנסנו למכונית והוא יצא מהיער. לא יכולתי לדבר. הטעם של הנשיקה עוד עמד בשפתיי. סוף סוף הבנתי מזו אהבה.