השקט שלפני הסערה – פרק 8

נכנסתי לתוך הבית המפואר של משפחת אדמסון. הוא היה ריק מנפש אדם. עליתי אל החדר שלי בכבדות. כמעט ולא יכולתי לנשום מרוב כאב. התיישבתי על המיטה שלי והסתכלתי על נקודה בחדר. לאט לאט מחשבותיי התערפלו וראשי נהייה ריק. פשוט בהיתי בנקודה ולא חשבתי על כלום.

לפתע הקצתי מה… מהטרנס שלי. השמש זרחה בחוץ והציפורים צייצו. מבלי שהרגשתי הלילה עבר והבוקר כבר הגיע.
אומנם עבר חצי יום מאז ש… שרבתי עם סת', אבל הכאב עדיין היה שם. עדיין לא הצלחתי לנשום מרוב ההלם ו… והכאב. אוף! אם רק הייתי אנושית! אם הייתי אנושית כל זה לא היה קורה בכלל! אם הייתי אנושית הכול היה בסדר. אני וסת' היינו חברים והמשפחה שלו לא הייתה נגעלת ממני ואני הייתי מתחתנת איתו והיו לנו 3 ילדים חמודים וקטנים. אם רק הייתי אנושית. אבל… אם הייתי אנושית לא הייתי פוגשת בחיים את סת'. אבל אם הוא היה אמור למצוא אותי, את נשמתו התאומה, אז היינו נפגשים מתישהו בחיינו, לא?
לפתע צץ בי רעיון. אם אני כל כך רוצה להיות אנושית אני יכולה לגרום לזה לקרות.
מיהרתי לקחת עיפרון ודף והתחלתי לצייר. ציירתי את עצמי בתור דמות אנושית, עם סומק ולב והכול. הקפדתי לציר את עצמי יפה כמו עכשיו ולא מכוערת כמו שהייתי. ציירתי את עצמי בחדר שבו הייתי, עושה מה שעשיתי. ציירתי גם סומק על הלחיים וניסיתי לצייר את עצמי הכי אנושית שיש.

אחרי חצי שעה גמרתי את הציור. הוא היה אחד הציורים הכי יפים שאי פעם ציירתי והרגשתי מאוד גאה בעצמי.
המשכתי להסתכל על הציור, מתלבטת אם זה יצליח או לא. לפתע ראייתי היטשטשה וגם שמיעתי. הרגשתי איך המקום בראש שלי מצטמצם והזיכרון הופך למטושטש. הרגשתי את לחיי מאדימות ושאני הופכת לכבדה יותר וחלשה יותר. ואז, כאילו היה שם תמיד, הרגשתי את לבי פועם בחזי.
ואז הבנתי. אני חיה. אני אנושית. גמרתי להיות ערפדה. אני בת אדם.
קמתי מטושטשת מהמיטה והתקדמתי בצעדים כושלים אל המראה. הרמתי את מבטי אל השתקפותי.
הדמות במראה הייתה יפהפייה. היופי שלי בתור ערפדית נשמר ואפילו התגבר. השער הארוך השחור שלי התארך עוד יותר ונראה מבריק מרגע לרגע. עיני היו כחולות בהירות, כמו פעם. הלחיים שלי היו אדומות ומלאות חיים. למזלי, החינניות נשמרה אצלי וגם האצילות.
לפתע עיני התבהרו בבת אחת ושמיעתי החדה חזרה. הרגשתי איך הכול חוזר, כל החושים החדים, כל המקום בראש, הזיכרון, החוזק, המהירות, הכל.
נבהלתי. חשבתי שזה לא הצליח. שאני שוב מפלצת. אבל, שנייה… אם אני שוב ערפדה אז למה הדופק שלי עוד רץ ושמע בכל החדר? למה הלב שלי ממשיך לפעום? למה הלחיים שלי עוד אדומות? אני כן חיה! אני אנושית! כנראה שהתכונות הערפדיות שלי חזרו אבל אני עדיין אנושית. אני חייבת לספר לסת'.
סת'… איש הזאב החם שלי… לא! אסור לי לחשוב עליו ככה! הוא בגד בי! אני אמורה לשנוא אותו! לתעב אותו! אבל, בניגוד לרצוני, רגשות חמים מציפים אותי כשאני חושבת עליו. אני… אני לא יכולה לשנוא אותו. אוף! למה אני מרגישה… רגשות חזקים אליו? אני הרי לא אוהבת אותו. אני לא יכולה להתאהב בו. הרי רק אתמול פגשתי אותו. רק אתמול גיליתי אותו. כדי לאהוב צריך להכיר את הבנאדם מולך. אין דבר כזה אהבה ממבט ראשון. לא קיים דבר כזה. אני רק אתמול בשעה הזו שנאתי אותו ולא רציתי לראות אותו בכלל, למרות שכמה שעות אחרי כבר ביקשתי ממנו לנשק אותי…
לפעמים אני יכולה להיות ממש מטומטמת. במיוחד בדברים כאלה. הרי אם חושבים על זה, אף אחד לא באמת אהב אותי. לא ואסילי ולא סת'. ואסילי נישק אותי רק בכלל שציירתי את מה שרציתי וסת' בכלל מושפע מכל עניין הנשמה תאומה. שניהם לא אוהבים או אהבו אותי באמת. הם לא אהבו אותי בגלל מי שאני. עובדה שסת' הלך ובגד בי וואסילי בכלל מת.
אבל אני לא מאשימה אותם. אפילו אני לא הייתי אוהבת את עצמי. אני מסוג האנשים שפשוט אי אפשר לאהוב אותם. זו עובדה.

לפתע הדלת נפתחה. בפתח עמד סת'. הוא כעס, פשוט זעם. היה לו אש בעיניים.
"סת'! מה אתה עושה פה?!" לבי האיץ ונשמתי התקצרה. רק מלראות אותו הלב שלי קפץ.
"מה לעזאזל עשית??" הוא סינן מבין שיניו.
"צא מפה! זה החדר שלי!" התחמקתי מתשובה.
במקום לצאת מהחדר שלי הוא סגר את הדלת בטריקה ואמר: "לואיז, אני מזהיר אותך. כל רגע אני יכול להתפוצץ מכעס ולהפוך לזאב. אני מציע שתספרי מה עשית ולמה עשית את זה?"
"זה לא עניינך, סת'. אתה בכלל לא אמור להיות פה. אתה זה שבגדת בי."
"את זו שהפכת לאנושית!" צעק בכעס.
"אמרתי לך, סת'! זה. לא. עניינך."
"זה כן ענייני, זה ועוד איך ענייני!"
"איך בדיוק זה עניינך?? זו החלטה שלי ואך ורק שלי!"
"זה ענייני כי את הנשמה התאומה שלי! זה ענייני כי למרות שאני אולי לא מחובר אלייך אבל את כן מחוברת אליי!"
"אויש, די כבר עם זה! די עם כל השטויות האלו! אתה לא אוהב אותי ובחיים לא תאהב! אז כדאי מאוד שתלך מכאן עכשיו כי אם לא אני… אני… אני לא יודעת מה אני אעשה!"
סת' השתתק והסתכל עלי. הוא בחן את לחיי האדומות ואת עורי הוורדרד.
לבסוף הוא שאל בקול שקט: "למה? למה עשית את זה?"
"עשיתי את זה בשבילך. בשבילנו. עשיתי את זה כדי שנוכל להיות ביחד. כדי שהמשפחה שלך לא תפחד ממני. כדי שנהיה מאושרים. כדי שאתה תהיה מאושר."
"אבל אני כבר מאושר! את לא מבינה?? זה שאני איתך זה מה שהופך אותי למאושר. אין יותר שמח ממני! ולמי אכפת בכלל מהמשפחה שלי?? הם אלה שמחליטים את מי אני אוהב?!"
"אבל זו הבעיה! אתה לא אוהב אותי! זה החיבור המטופש שאוהב אותי! אתה לא אוהב אותי באמת. אם באמת היית אוהב לא היית הולך ובוגד בי עם בלונדי המטופשת." הטחתי בו בזעם.
"לואיז, די כבר עם זה. אני מצטער ש… שבגדתי בך. זו הייתה החלטה גרועה ואני מקווה שתסלחי לי."
"למה בכלל הלכת לשם? מה חשבת לעצמך?"
"חשבתי ש… שהלכת. ושזהו, אין יותר אותך. וחשבתי שאני צריך למצוא דרך לאחות לי את הלב. לא יכולתי לחשוב על זה שהלכת. זה יותר מדי כאב. אז הלכתי לים. לקחתי לעצמי קצת זמן לנסות להשלים עם המצב. וכשהגעתי לים ראיתי את לוסיל – "
"אתה מתכוון לבלונדה." חתכתי אותו ברשעות.
"כן, את… בלונדה עם איזה גבר והוא ניסה להכות אותה אז רצתי אליהם והפרדתי אותו ממנה ו… פתאום היא התחילה לנשק אותי מרוב שמחה ולמרות שדחיתי אותה ודחפתי אותה ממני היא עדיין ניסתה לנשק אותי. אז אמרתי לה שאני רוצה קצת פרטיות. היא חשבה שאני מתכוון לפרטיות כאילו בלי אנשים אחרים חוץ מאיתנו. אז היא התיישבה לידי בסלעים ופתאום היא שוב התחילה לנשק אותי ואז את בדיוק באת וראית את זה וזה שבר לי את הלב כשהבנתי שאת חושבת שבגדתי בך. אבל אז ראיתי את הפנים שלך. ראיתי איך את זועמת, שפוט בוערת מכעס וכשהבנתי שזה בגללי לא ידעתי מה לעשות.
"ואז… ואז את שאלתי אותך מה את עושה פה, למה באת לשם. את ענית לי שאת דאגת לי ואני הייתי פשוט המום. המום. ואחרי זה עוד הוספת ואמרת שאת פחדת שאני אתאבד, שאכפת לך ממני. באותם רגעים לא היה עוד בנאדם בעולם שהצטער על מה שהוא עשה יותר ממני. רציתי להרוג את עצמי על הטיפשות שלי. רציתי להרביץ לעצמי. רציתי לגרום לעצמי לסבול כמו שאת סבלת.
"אבל אז… אז את התחלת לצעוק עלי. למרות כל הטיפשות שלי וכל הקטע עם הנשיקה והבגידה והצער אני לפתע הרגשתי שיש פה חוסר צדק. אבל לא יכולתי להגיד לך את זה אז שיקרתי ואמרתי שחיפשתי תחליף. זו הייתה טעות. ברגע שאמרתי את זה את התחלת להתנפל על… בלונדה. וכשאמרת לה מה שאמרת לה תחושת החוסר צדק שהייתה לי גברה ואני החלטתי שזהו זה. שאני חייב לעשות משהו לגבי זה. אז הגנתי על לוסיל, מה שעוד יותר הטריף אותך, וצעקתי עלייך. אחרי שאמרתי לך את אותם דברים את אמרת שזה נגמר. שאין יותר אנחנו. וזה שבר אותי.
"אז תביני, לואיז, אני לא בגדתי בך ולעולם לא אבגוד בך. את מוכנה לסלוח לי?"
שתקתי. לא היה לי מה להגיד. מה אפשר להגיד במצב כזה??
"לואיז?" הוא שאל בעיני כלב פתוחות לרווחה.
"סת'… אין לי מה להגיד. אני לא יכולה לסלוח לך וגם לא יכולה לכעוס עלייך. אני… אני מבולבלת. אני לא יודעת מה לחשוב."
"אז… מה זאת אומרת? למה את מתכוונת." הוא שאל מבולבל.
"אני… אני חושבת שכדאי ש…. שנעשה הפסקה."
הוא שתק המום. ראיתי עליו שהוא לא הבין מה קרה. אחרי כמה דקות של שתיקה המומה הוא אמר: "למה את מתכוונת בהפסקה?"
"אני מתכוונת שכדאי שנתרחק אחד מהשני לזמן מה. אני צריכה לחשוב קצת. להירגע."
"לא… את… את לא מתכוונת לזה באמת, נכון? אל תגידי את זה, בבקשה."
"אני מצטערת. צא, בבקשה." אמרתי בקול קר.
סת' הלך כמה צעדים אחורה עד שנתקע בדלת. הוא לא הסיר את מבטו ממני, כמנסה לזכור את מראי בפעם האחרונה. הוא הסתובב ויצא מהחדר.