השקט שלפני הסערה 2 – פרק 1

הקיץ סוף סוף הגיע. חצי שנה חיכיתי לרגע הזה, לקיץ הזה. הסתכלתי על המזוודה שהתחלתי לארוז. היא הייתה חצי מלאה ונשאר לי עוד הרבה להכניס אליה. לפתע אמי נכנסה לחדר. היא שאלה אותי מופתעת: "לאן את נוסעת, חמודה?"
"לסת'. הגיע הקיץ והבטחתי לו." אמרתי בפשטות למרות שמבפנים שקשקתי מפחד.
"על מה את מדברת? את לא עוזבת." התנגדה אמי בתקיפות.
"בוודאי שאני עוזבת. הוא צריך אותי. אני צריכה אותו!"
"אני לא מאמינה שאת עוזבת אותנו בשביל… סת'." היא אמרה את שמו בזלזול.
"למען השם, אימא. אני לא עוזבת אתכם. כבר אסור לי לבקר אותו?!"
"בטח שמותר לך. אני פשוט… מודאגת. יקירה, הקשר שלכם, הוא… הוא לא בריא. סת' הזה מעולם לא מצא חן בעיני, את יודעת."
"אוי, אימא, די כבר. אני אוהבת אותו וזה מה שחשוב."
"זו לא אהבה. את לא יודעת מה זו אהבה. את רק בת 16." אמרה בקשיחות ויצאה מהחדר.
אני לא מבינה אותה! מאז שסיפרתי לה על סת', על האהבה שלי, היא התנגדה לזה בכל תוקף. היא לא יכלה לסבול את המחשבה שהילדה הקטנה שלה כבר נערה. אני מצד שני, מאוהבת בסת' עד מעל לראש.
אתם מבינים, לפני חצי שנה, שאמרתי לו שאני אוהבת אותו והוא אמר לי שגם הוא אוהב אותי, האהבה שלי אליו רק גדלה וגדלה בכל יום. אימא שלי ישר התחילה לחקור אותי. כשאמרתי לה שאני רוצה לנסוע אליו ולהיות איתו היא התנגדה ואמרה שרק עכשיו הגעתי ושאנחנו חייבים 'להשלים פערים'. אז היא עשתה איתי הסכם: אני אגור איתם חצי שנה, עד הקיץ, ואז אסע אליו. הייתי חייבת להסכים. למרות אהבתי (העצומה) אליו הייתי חייבת להיות איתם, להשלים את החסר. זה המעט שיכולתי לעשות אחרי השנתיים האלו.
אז חצי שנה עברה והקיץ סוף סוף הגיע וההסכם הסתיים. הגיע הזמן לחזור אל זרועותיו החמות של סת'.

לאחר חצי שעה סיימתי לארוז. הכול נכנס (איכשהו) לתוך המזוודה. יצאתי אל הסלון וראיתי את הורי יושבים על הספה זעופי פנים.
"אימא, אבא, די. זה כל כך רע שאני רוצה להיות עם החבר שלי?"
"כן! את לא צריכה חבר! את רק בת 16, למען השם!" זעקה אמי.
"די, יקירתי. היא ילדה בוגרת והיא יודעת מה היא עושה." ניסה להרגיע אותה אבי.
"אני יודעת, אני יודעת, אבל המחשבה שהיא תהיה עם החבר שלה לבד פשוט הורגת אותי."
"אימא, אני לא אהיה איתו שם לבד. משפחת אדמסון תהיה שם ורוב הזמן הם נמצאים לידי. את לא צריכה לדאוג לי. אני מבטיחה שאני אזהר." הבטחתי לה.
"טוב. אבל את חוזרת אחרי חודש, זה מובן?"
"ברור. נראה לכם שאני יכולה להיות כל כך רחוקה מכם?" צחקתי והם חיבקו אותי. אבא הסיע אותי לשדה התעופה ואימא ליוותה אותנו. כל כך התרגשתי! אני רוצה כבר לראות אותו, להרגיש אותו, לדעת שהוא שם.
עליתי למטוס לאחר שנפרדתי ארוכות מהוריי. הייתי כל כך נרגשת. כמה זמן לוקח למטוס מטופש להמריא?!

לאחר חצי שעה שנראתה כמו נצח המטוס המריא. למרבה הפתעתי נרדמתי מיד לאחר ההמראה. חשבתי שלא יהיה לי מה לעשות במשך הטיסה אבל בגלל שבקושי ישנתי ליל אמש העייפות השתלטה עליי ונרדמתי מהר מאוד.
כשהתעוררתי כבר היינו בשדה התעופה של סיאטל. כמה התגעגעתי לעיר הזאת!
ירדתי מהמטוס לחוצה. חיפשתי את סת' בין האנשים הרבים שעמדו בשדה התעופה. לפתע עיני קלטו אותו. הוא לא השתנה בכלל. אותו שער שחור, אותן עיניים כהות שמכירות אותי כל כך טוב, אותו גוף חם שאני פשוט משתוקקת לגעת בו.
רצתי אליו מאושרת. נראה כאילו המרחק בינינו הוא אינסופי. לבסוף הצלחתי להגיע אליו. להפתעתי הוא לא ניגש אלי או חיבק אותי. ציפיתי ממנו למגע, משהו.
"היי!" אמרתי שחיוך מאושר פרוס על פניי.
"היי." הוא אמר וחייך חיוך מאולץ. מה יש לו??
"מה קרה?" שאלתי מודאגת.
"כלום. בואי." הוא לקח את המזוודה שלי והפנה את מבטו ממני.
"סת'." עצרתי אותו בזרועו.
"מה, לואיז?" הוא שאל בקוצר רוח.
"סת', תסתכל עלי." ביקשתי. הוא הפנה את מבטו הצידה, מתחמק מעיניי.
"סת'. תסתכל עלי." התעקשתי. לבסוף הוא הביט בי. הסתכלתי עמוק בעיניו וזיהיתי רגש אחר. כאב. קרה לו משהו. הוא… הוא היה כעוס. כאב לו משהו בפנים.
"סת', מה קרה?" שאלתי ברצינות.
"כלום, כלום."
"אני מכירה אותך יותר טוב מעצמך. מה קרה?"
"אני אספר לך אחר כך."
"לא. עכשיו!"
"אחר כך, לואיז! לא עכשיו! לא כאן!" הוא הסתובב והתקדם לעבר היציאה.
הלכתי אחריו שותקת. מה קרה לו? מי פגע בו? למה הוא לא מוכן לספר לי? אני דואגת. מה קרה שלא הייתי פה? אולי הוא בכלל כועס עלי? הוא השתנה. פעם הוא היה מספר לי הכול. כל מה שרציתי. אבל פעם אני הייתי הנשמה התאומה שלו. איך אני מתגעגעת לזמנים ההם….
נכנסנו למכונית והוא התניע. לאחר כמה דקות הוא שאל: "אך הייתה הטיסה?"
"בסדר." עניתי בקצרה.
"את כועסת?"
"לא. ואתה?"
"כן." הוא ענה ולא פירט.
"על מה?" סת' שתק ולא ענה. שאלתי שוב: "על מה??"
"לואיז…"
"על מה אתה כועס? אני לא אוותר עד שלא תגיד לי."
"די כבר."
"לא! על מה אתה כועס?! תגלה לי כבר!"
"עלייך!" הוא צעק בכעס.
עלי? למה הוא כועס עלי? מה עשיתי??
"אני כועס עלייך, לואיז. אני כועס מאוד."
"למה?" שאלתי בשקט.
"אני… אני כועס עלייך מאז שהפכת לאנושית. למה עשית את זה?? אני אומלל בגללך! אני צריך את לואיז הערפדית! אני חייב אותה! אני… אני לא יכול לחיות בלעדיה. כל בחורה שאני רואה מזכירה לי אותה. אני הבנתי משהו, לואיז. אני יכול למצוא את הנשמה התאומה שלי רק פעם אחת בחיים שלי. ברגע שמצאתי את לואיז הערפדית, את הנשמה התאומה שלי – זהו. אין עוד הזדמנות. זו האהבה שלי. אשתי לעתיד. אם ילדי. ברגע שאת הפכת לאנושית זה כאילו רצחת אותה. זהו. אין יותר לואיז. לפחות לא את הלואיז שנבחרה בשבילי. ועכשיו אני אומלל. אני… אני רוצה אותה, אני צריך אותה, אני חייב אותה!"
"מה אתה רוצה שאני אעשה??"
"אני… אני רוצה שתהפכי בחזרה לערפדה."
הסתכלתי עליו המומה. אחרי כמה דקות צעקתי: "לא! לא! ל – א! אני לא עושה את זה! אין סיכוי! תשכח מזה!"
"לואיז… אל תהיי ככה. תחשבי גם עליי. על הסבל שאני עובר כל יום."
"סת', אני מצטערת. אני פשוט… אני לא יכולה."
"למה? מה כבר יש לך לאבד? מה השתנה מהתקופה שהיית ערפדה לעכשיו, שאת אנושית?"
"הכול. הכול השתנה. אני לא יכולה לזרוק לפח את כל מה שהשגתי. במיוחד לא עכשיו."
"מה כבר השגת?!" הוא זעק וכמעט איבד שליטה על ההגה.
"תיזהר! תתרכז בכביש, לא בי."
"מה השגת? מה השתנה? אני רוצה להבין."
"משפחה. זה מה שהשגתי. משפחה. אתה לא מבין כמה זה חשוב עד שאתה מאבד את זה. תזכור את המשפט הזה."
"על מה את מדברת?" הוא התבלבל.
"על המשפחה שלי. אם אני 'אמות' הם ייהרסו. אין לך מושג עד כמה זה הרסני."
"את עדיין יכולה להיות בקשר איתם. זה לא קשור."
"אני לא. וגם אם כן זה לעולם לא יהיה אותו הדבר כשהם ידעו מה… מה אני."
"אבל אני צריך אותה!"
"אתה אומר את זה כאילו היא בכלל לא קיימת!"
"כי היא לא! היא מישהי אחרת."
"אני זו היא. היא זו אני!"
"לא. את השתנית. ב360 מעלות השתנית. תאמיני לי, אני מכיר אותה, לא אותך."
"די! זה נשמע כאילו בוגדים בה. זה מפחיד."
"זה באמת כאילו אנחנו בוגדים בה."
"אתה מוכן, בבקשה, להפסיק??" התחננתי בפניו.
הוא שתק. ראיתי לפי הרעד בידיו שהוא הולך להתפוצץ מכעס.
"תעצור, בבקשה." אמרתי בשקט. האווירה במכונית נהייתה לא נוחה.
סת' עצר בעדינות בצד. הוא יצא מהמכונית וטרק את הדלת, כמעט שבר אותה. יצאתי מהמכונית וניגשתי אליו. הרוח פרעה את שערי. הבטתי אל עומק עיניו. הן היו שחורות מבדרך כלל.
"סת'…" לחשתי את שמו ברכות. כמה אהבתי אותו. הייתי מוכנה להקריב את חיי למענו.
"מה?" הוא שאל כשקמטי מחשבה חורצים את מצחו.
"אני מצטערת." אמרתי מעומק לבי.
"גם אני." הוא אמר ובפעם הראשונה מאז שהגעתי לשם הוא הסתכל עלי לעומק.
חיבקתי אותו בזהירות, כאילו היה שבר כלי. כרכתי את ידיי סביב צווארו והרגשתי את ידיו על גבי, מצמידות אותי אל גופו החם. הוא נישק את מצחי בעדינות. הנחתי את ראשי על כתפו, מתענגת על הרגע.
"התגעגעתי אלייך." הוא לחש. לא עניתי. לא רציתי להרוס את הרגע.
"את… את כל כך יפה. מה לא הייתי נותן כדי להתאהב בך?" הוא ליטף ברכות את שערי המתנפנף ברוח הקרה של אלסקה.
הרמתי את ראשי מכתפו. הוא נישק קלות את שפתי וגרם לי פרפרים בבטן. לאט לאט ובעדינות אינסופית הנשיקה העמיקה. זו הייתה הנשיקה השלישית שלנו.
לפתע הוא התנתק ממני.
"מה קרה?" שאלתי מודאגת.
"אני לא יכול." הוא אמר בכאב.
"מה? למה? מה קרה?"
"זה… זה יותר מדי. זה כל כך כואב." קולו רעד. הוא הוריד בעדינות את ידי מצווארו והתרחק צעד אחד ממני. הייתי כל כך המומה. הוא… הוא פגע בי. פגע כמו חץ בלב. הרגשתי איך הלב שלי מתנפץ לרסיסים קטנטנים שפוצעים אותי בכל הגוף. במקום שהלב שלי היה אמור להיות היה חלל ריק. לא היה שם כלום. ואין שום דבר שיכול למלא את החלל הריק הזה. שום דבר בעולם.
"בואי. יש לנו עוד דרך ארוכה." קולו נשמע מרוחק בשנות אור ממני.
"לא." לחשתי. הרגשתי לבד. כל כך לבד. הקרקע נשמטה מרגלי.
"מה?" הוא שאל מבולבל.
"מה ששמעת. אני לא הולכת לנסוע איתך." אמרתי, רועדת מרוב כעס ובדידות.
"על מה את מדברת, לואיז?"
"אני לא הולכת לנסוע איתך. אני אלך. לבד."
"אבל… זה רחוק. את לא תוכלי ללכת לבד מרחק כזה. את אנושית."
"אז אני אקח מונית."
"מה יש לך? למה את ככה?"
"אני לא יכולה לנסוע איתך. אני בקושי מצליחה לעמוד לידך מבלי להתפוצץ מרוב… כעס וכאב."
"למה? מה קרה?"
"אתה… אתה לא תבין. פשוט עזוב אותי. עזוב."
"אני לא יכולה לעשות את זה. את באה איתי. נקודה."
"לא!"
"בואי כבר!"
"לא!"
"לואיז, אני נשבע לך שאם את לא באה איתי עכשיו אני אקח אותך לבד. אני אחטוף אותך, אם זה מה שאני אצטרך לעשות כדי שתבואי איתי."
"אני. לא. באה. איתך."
"את ביקשת את זה." הוא ניגש אלי ותפס אותי ביד. משכתי אותה ממנו בחזקה. הוא הסתכל עלי כעוס והרים אותי מהמותניים. צעקתי עליו: "תעזוב אותי! תעזוב אותי עכשיו! סת'! תעזוב אותי!" הוא לא הקשיב לי ופתח את הדלת האחורית של המכונית. סת' זרק אותי בעדינות אל המושב האחורי וטרק את הדלת. הוא נעל את כל הדלתות כדי שלא אוכל לברוח ונכנס למכונית. לפני הוא התחיל לנסוע הוא זרק לעברי מבט, כמוודא שאני בסדר. החזרתי לו מבט זועף.
"זה עובר כל גבול, סת'. אסור לך לעשות את זה. אתה עובר על החוק, אתה יודע."
"לא אכפת לי." הוא אמר באדישות.
"מה הבעיה שלך? אומרים לך שאני לא רוצה לנסוע איתך."
"לא אכפת לי."
"אז ממה אכפת לך??"
"ממך." הוא ענה באותו טון אדיש.
"מה?" שאלתי מבולבלת.
"אכפת לי ממך. מה לא מובן?"
"לא אכפת לך ממני. אכפת לך ממנה."
"ממי?"
"אתה יודע ממי."
"אז מה אם אכפת לי ממנה. מה הבעיה פה?"
"הבעיה היא שאתה משלה את עצמך. את שנינו."
"אני לא. היא תחזור."
"זו בחירה שלי אם היא תחזור או לא."
"היא תחזור."
"זו לא בחירה שלך."
"היא תחזור. את תראי. את מתגעגעת אליה בדיוק כמוני."
"אני לא. היא זו אני."
"היא תחזור."
"די כבר!
"היא תח -"
"די!"
"טוב!"
שתקנו זעופי פנים עד שאמרתי: "היא גורמת לנו לריב. היא מסבכת הכול."
"את מסבכת הכול."
"למה אתה מאשים אותי??"
"היא זו את."
"אבל אתה אוהב אותה. לא אותי."
סת' השתתק.ידעתי שאין לו מה לומר. נגמרו לו המילים.
"זה לא הסוף." הוא אמר בשקט אך בקול רם מספיק כדי שאני אשמע את דבריו.