השקט שלפני הסערה 2 – פרק 10

יכולתי להמשיך להשתכשך במחשבות האלו דקות רבות, אפילו שעות, אבל אחת האחיות ראתה אותי וליוותה אותי לחדרי. היא סידרה לי את המיטה ועזרה לי לשכב עליה בנוחות. הודיתי לה והיא יצאה. ציפיתי לכמה דקות של שקט כדי שאוכל להמשיך לחשוב על הזמן שאני וסת' מבלים אך ברגע שהאחות יצאה מהחדר לולה נכנסה אליו דרך החלון. היא לבשה מכנס ג'ינס קצר וגופיה מלוכלכת. בגדיה היו דקים וממש לא התאימו למזג האוויר הסוער בחוץ אך נראה שללולה – זה ממש לא היה אכפת.
פניה של לולה היו מעוותים בכאב. תהיתי אם לפני שהיא באה לכאן היא הייתה עם הזאבים או שסתם הסתובבה לבדה בחוץ, ביער. לפי העלים בשערה הקצר אך הסבוך היה נראה שבוודאות היא הייתה ביער.
במשך כמה דקות רק בהינו אחת בשנייה. החלטתי שאני לא יכולה עם זה יותר ואמרתי בחיוך: "היי."
"היי." היא אמרה בקרירות והתיישבה על הספה, רחוק ממני. קיוויתי שבאיזשהו שלב היא תתקרב יותר אליי ותבטח בי. לפי שפת גופה היה נראה שהיא ממש לא הרגישה בנוח אבל גם לא רצתה להראות את זה. היא רצתה להראות לי שהיא בשליטה ושהיא ממש לא מתייחסת אליי. ככל שהיא ניסתה להתרחק ממני ככה אני ניסיתי להתקרב אליה, אפילו בשפת גוף.
"מה קורה?" המשכתי לחייך כמו אידיוטית.
"אז את הנשמה התאומה של אחי." התעלמה לחלוטין ממה שאמרתי.
"בכבודה ובעצמה." באותו שלב הפסקתי לחייך. לא הבנתי למה לולה כל כך קרה אליי.
"את מסריחה." סתמה את אפיה.
"זה הערפדיות." אמרתי במרירות.
"שמתי לב." אמרה בעוקצניות. האווירה בחדר הייתה כל כך מתוחה עד שאם מישהו היה נכנס באותו רגע לחדר הוא לא היה נשאר שם יותר מדקה וישר בורח. אפילו אני רציתי לברוח מאותו מבט מקפיא שלה.
"סליחה שאני שואלת אבל… האם עשיתי לך משהו רע אי פעם?"
"לא. למה?" היא ניסתה להסתיר את טון ההפתעה שצורף לקולה אך אוזניי הערפדיות הבחינו היטב באותו טון.
"כי את מאוד, אבל מאוד קרה אליי והייתי רוצה לדעת למה."
"זו אני." אמרה בפשטות.
"לא, זו לא את." ביטלתי את דבריה, מה שמאוד עיצבן אותה.
"איך את יודעת מה אני?" שאלה בארסיות מצמררת שלא הייתה מבישה אף נחש קוברה.
"אני לא, אבל ממה שסת' סיפר לי…"
"סת'. הבנתי."
"מה הבנת?" שאלתי מבולבלת.
"הבנתי למה את כל כך נחמדה." הייתי יכולה להישבע שראיתי קצה של דמעה עומדת בעיניה החומות כהות.
"למה?" עדיין לא הבנתי על מה היא מדברת אבל התביישתי להגיד לה משהו שישמש לה כנשק נגדי.
"בגלל סת'." היא הפנתה את ראשה אל החלון. הייתי בטוחה שדמעה התגלגלה על לחייה המלוכלכת אבל לא העזתי להגיד לה כלום. היה ברור שהיא רצתה להסתיר את זה.
"או, לא. הוא לא קשור לזה." אמרתי במהירות.
"תעשי לי טובה." אמרה במרירות.
"אוקיי, עכשיו את סתם מעוצבנת ואני לגמרי מבינה אותך. להיות הבייביסיטר של החברה המגובסת של אחיך?? מבאס." הייתי יכולה לעשות הכול כדי להגיע ללבה, אפילו אם זה אומר לרמוס את הכבוד שלי ושל סת' בדרך.
"מי כמוני יודעת?"
"סליחה." אמרתי כשראשי למטה.
"על מה?" שאלה בחשדנות. ניחשתי שהיא כמעט ואף לא שומעת את המילה הזו יוצאת מהפה של מישהו אחר בשבילה.
"שאת שומרת עליי. בטח יש לך דברים יותר טובים לעשות." הרגשתי שהאווירה המתוחה הפכה מרגע לרגע ליותר נעימה. בלבי מחאתי לעצמי כפיים.
"למען האמת, אין לי כל כך מה לעשות חוץ מלבלות עם הזאבים ועם עצמי ואת זה עשיתי השבוע לפחות 7 מיליון פעמים אז ככה שלשמור עלייך זה דיי שינוי מרענן."
"טוב לדעת." אמרתי בעידוד. החיוך חזר למקומו על שפתיי והפעם הוא ממש לא נראה דבילי כי גם חיוך קטן הגיע לשפתיים הצרות של לולה.
"את דיי נחמדה יחסית לערפדה." אמרה כשהחיוך הקטן התרחב עוד קצת.
"גם את." החיוך שלי לא יכל להתרחב עוד.
"תעשי לי טובה, אני נוראית." צחקה וקמה מהספה. בצעדים מעט מהוססים היא התיישבה על הכיסא שליד מיטתי. חגגתי ניצחון קטן בלבי.
"שמתי לב." צחקתי גם אני. עדיין נורא שמחתי על זה שהיא התקרבה אליי מרצונה החופשי.
היא צחקה מעט ואמרה: "אני מבינה למה את מוצאת חן בעיניי אחי." רק המשפט הקטן הזה היה מספיק לי מכל המפגש הזה. זה היה הניצחון הגדול. זה הוכיח לי שמצאתי חן בעיניי אחותו של אהובי.
"אני אוהבת אותו מאוד. לפעמים אני אוהבת אותו יותר מעצמי."
"גם הוא אוהב אותך. מעולם לא ראיתי אותו כל כך מאושר." משפטה חימם את לבי אך גם הצית את האשמה שחשבתי שכיביתי.
"באמת?"
"כן. הוא… הוא קורן מאושר." לא הבנתי למה האשמה שוב ניצתה. הרי היא רק אמרה שהוא אוהב אותי ושהוא מאוד מאושר. זה בזכותי, לא באשמתי!
"תקשיבי… אממ… אני… אני רק רציתי לומר שאני מצטערת מעומק לבי על כל… על כל השטויות שעשיתי אותו." באותם רגעים עשיתי הכול כדי להנמיך כמה שיותר את האשמה.
"את לא מאמינה איך הוא היה הרוס כשנסעת. היו ימים שהייתי שומעת אותו צורח בחדר. הוא התחיל להתבודד. היה איזה שבוע אחד שהוא פשוט נעלם. לא ראינו אותו במשך 7 ימים עד שהוא חזר מלא שריטות ופצעים. נראה לי שהייתה אפילו תקופה שהוא היה חותך לעצמו את הורידים." הרגשתי איך אני נפצעת מבפנים. גרמתי כל כך הרבה צער וכאב לסת' עד שבאיזשהו מקום זה התחיל לכאוב לי.
"והכול בגללי?" שאלתי באשמה.
"כן. שברת לו את הלב."
"אני אדם נורא." לחשתי לא מאמינה. הרגשתי חלולה מבפנים.
"את לא. עשית את ההחלטה שלך. אז כן, היו לך טעויות פה ושם. למי לא?" לולה ניסתה להאיר את המצב.
"פה ושם?? אני גרמתי לו לחתוך לעצמו את הורידים!"
"זו לא אשמתך. את לא יודעת כמה האהבה שלך חזקה."
"הייתי אמורה לדעת. הוא אמר לי שהוא לא יכול לחיות בלעדיי."
"אל תשכחי שגם הוא עשה טעויות."
"אבל הוא לא גרם לי לרצות להתאבד!"
"את לוקחת את זה יותר מדי קשה."
"אני לא. אני בנאדם נורא ואיום. צריכים לאסור אותי על גרימת עוול למישהו אחר."
"אל תשכחי שהוא נשך אותך." הזכירה לי.
"ואחרי זה הוא ישב פה 4 ימים בלי לזוז ממני." הזכרתי לה.
"הוא בגד בך." המשיכה לנסות לשכנע אותי שזו לא אשמתי.
"באיזה צד את? שלי או שלו?" צחקתי במאולץ.
"אין לי צד, לואיז. אני רק מראה לך שיש שני צדדים למטבע."
"את טובה, לולה. לא משנה מה אומרים לך תזכרי שמבפנים את אחלה בנאדם." אמרתי בחיוך אמיתי.
"גם את, לואיז. אני מבינה למה סת' התאהב בך." חייכה גם היא.
רכנתי אל לולה וחיבקתי אותה חיבוק חם. סת' ולולה היו מאוד דומים אחד לשני.לולה מצאה חן בעיניי ואני חושבת שגם אני מצאתי חן בעיניה.
"את יכולה לקרוא לסת'?" שאלתי בתקווה. הייתי חייבת לראות אותו. אפילו רק לכמה דקות.
"אני לא חושבת שהוא יכול לבוא כרגע." אמרה לולה באי נוחות.
"למה?" שאלתי מבולבלת. הייתי נחושה בדעתי לראות אותו ויהי מה.
"הוא… אוכל." אמרה בעדינות.
"בתור זאב או בתור בנאדם?"
"זאב."
"אוקיי. אז אחר כך." אמרתי כשידי רועדות מהמחשבה עליו בתור… זאב. לולה שמה לב אבל לא אמרה כלום. היא קפצה מהחלון בקלילות והשאירה אותי בודדה בחדר כשרק מחשבותיי מארחות לי חברה.