השקט שלפני הסערה 2 – פרק 11

אין לי מושג כמה זמן ישבתי שם לבד עם הרגשות שלי. המחשבות התרוצצו בראשי וכל פעם בנאדם היה עובר על יד חדרי השרפה בגרוני גברה. לא ידעתי מה צבע עיניי (ככל שהצבע בעיניים של ערפד כהה יותר ככה הוא צמא יותר) ומתי אני צריכה ללכת לצוד אבל ידעתי שאם אני אשאר בחדר הזה עוד יום אחד אני אשתגע ואתחיל לטרוף פה אנשים על ימין ועל שמאל. אוף! אני רוצה את סת'! איפה הוא?? הוא היחיד שיצליח להרגיע אותי.
לפתע הרופא נכנס. הוא חייך אליי בחביבות. ניחוח דמו הגיע אל אפי והגביר את הצמא בגרוני עוד יותר עד שחשבתי שהגרון שלי מתלקח בלהבות. עצרתי את נשמתי כדי שלא אצטרך לסבול את הריח המשכר הזה ואשתגע סופית.
"מה שלומך, לואיז?" שאל בחביבות, מה שעוד יותר גרם לי לרצות להתנפל על גרונו.
"הכול בסדר, תודה."
"בואי נבדוק את הרגל." הוא ניגש אל רגלי המגובסת. מגע ידו על רגלי הגביר את הצמא שלי והידיעה שדם אדם קרוב כל כך אליי שיגעה אותי. הוא הרים אותה בעדינות ושאל: "כואב?"
"לא." לפתע עלה בדעתי שהרגל כבר בריאה לגמרי מכיוון שאני ערפדה.
"וכאן?" הוא לחץ בעדינות על חלק אחר ברגל.
"לא." קמט מחשבה דק נחרץ קלות במצחו. הדבר היחיד שעלה בראשי באותם רגעים הייתה המחשבה שהוא בוודאי אחד האנשים הכי טעימים שיש.
"בזמן האחרון הרגל בכלל לא כואבת לי." אמרתי.
"יש לנו כאן נס, לואיז. כנראה שהרגל נרפאה מעצמה." אמר בהתפעלות.
זה לא נס, רציתי לומר לו, זה ארס ערפדים.
"אני מניח שאת יכולה לצאת מהדבר הזה." הוא לקח מכשיר להורדת הגבס והתחיל לחתוך אותו לאורכו. לאט לאט רגלי בצבצה מתוך הגבס, לבנה וחלקה. הרופא חייך כשראה ששחררתי את הרגל מהגבס החתוך לשניים.
שאלתי את הרופא החביב: "אז זהו? אני יכולה להשתחרר?"
"כן, כמובן." חיוכו חשף את שיניו הלבנות. דמיינתי את דמו פועם בעורקיו ופי התמלא ברוק. בתוך תוכי נגעלתי מעצמי.
קמתי מהמיטה, שמחה לחלץ את שרירי הכואבים. ביקשתי מהרופא לצאת כדי שאוכל להתלבש בפרטיות. למזלי, היה על מסעד הכיסא שעל יד המיטה מכנסי ג'ינס וחולצה שחורה עם הדפס. כנראה סת' או ג'יימס דאגו להביא לי.
לאחר שהתלבשתי קראתי לרופא שייכנס. הוא חייך למראה רגלי העומדות ביציבות, כאילו שלא לפני כמה דקות אחת מהן הייתה נתונה בגבס לבן ונחשבה לשבורה ולא מתפקדת.
"טוב, אני ארשום את שעת עזיבתך ותוכלי ללכת."
"תודה, דוקטור." הוא ליווה אותי לקבלה. הסתכלתי על השעון היה תלוי על קיר בית החולים. השעה הייתה 23:32. לא האמנתי שככה עבר הזמן!
הרופא חתם על אחד המסמכים שנתנה לו האחות שבקבלה ואמר: "זהו. את משוחררת."
"תודה, דוקטור." יצאתי מבית החולים, שמחה להשתחרר מריח הדם המשכר של הרופא. נשמתי נשימה עמוקה, שואפת אוויר נקי מריח דם אדם. לפתע הגיע לאפי ריח מוכר, נעים. הריח של סת'.
הסתכלתי לצדדים, מחפשת בעיניי החדות אותו. אוף! איפה הוא?? אני יכולה להריח אותו. אני יכולה להרגיש את החום שלו באוויר. איפה הוא יכול להיות??
מבטי הופנה באופן כמעט אוטומטי אל היער החשוך. ניסיתי למצוא את עיני החומות בסבך השיחים שהקיף את היער. לפתע תפסו עיניי את עיניו הכהות מסתכלות עליי, בוחנות את מעשיי. חיוך מאושר נפרס על פניי. הוא יצא מהשיחים והתקדם אלי כשחיוכו המוכר תלוי על פניו השחומות. הוא חיבק אותי בחזקה ונישק אותי בלחי בעדינות. בריח הנעים והמוכר נוסף גם ריח של חיה. נרעדתי מהמחשבה שעד לפני חצי שעה הוא אכל בשר חיה נא.
"היי, למה יצאת? מה קרה לגבס?" שאל בטון מופתע אחרי שסיים לבחון את גופי שלשם שינוי, לא היה לבוש בכותנת בית חולים.
"שיחררו אותי. הרגל החלימה." אמרתי בפשטות.
"בגלל השינוי?" הוא הבין לבד.
"כן." חייכתי ולקחתי את ידו. מחשבה מהירה עברה בראשי על זה שיכול להיות שבעוד כמה שנים אני אעמוד מולו בשמלת כלה ואגיד אותה מילה בדיוק.
"העיניים שלך." הוא אמר בטון מודאג.
"באיזה צבע הן?" שאלתי בלחץ.
"אדומות כהות, כמעט שחורות." רק אני הצלחתי להבין את חומרת המצב.
"סת', קח אותי אל היער ומיד, אחרת אני אתחיל לטרוף פה אנשים."
סת' לקח את ידי והתחלנו ללכת לכיוון היער. לא היה לי אכפת שעכשיו חושך וקר. אני ערפדה, העיקר זה הדם.
לפתע הגיע לאפי ריח אדם נעים. אוטומטית נפקחו עיניי בתאווה והחשק לדם התגבר עד כדי כך שפשוט וויתרתי על הניסיון להתגבר עליו. האינסטינקט הערפדי לקח שליטה על המוחי ורק תנאי הקיום שלי פעלו. לא אהבה, לא סת', לא הידיעה שאם אני אקפוץ על גרון של מישהו כולם ידעו מה אני. כלום לא השפיע עלי חוץ מהתאווה לדם.
הסתובבתי אל מקור הריח. זו הייתה ילדה קטנה, בת 6 או 5, לבושה בשמלה לבנה חגיגית. ריחה היה כל כך חזק ופשוט לא יכולתי להתנגד לרצון שהתעורר בי. רצון נתעב וחסר כל הגיון אבל עדיין רצון חזק ביותר שרק הערפדים המנוסים ביותר, שחיים 300 שנים ויותר, יכולים להתנגד לו בהצלחה. התקדמתי צעד אחד לעברה, מתרכזת בצווארה הלבן והחלק. סת' קלט מיד מה עובר לי בראש ותפס את ידי בחזקה, כמנסה למנוע ממני לעשות את מה שתכננתי. הסתכלתי עליו באיום, כאילו היה אויב, ונהמה שקטה אך מאיימת יצאה מגרוני. מהבהלה סת' שיחרר את ידי ובכך נתן לי חופש פעולה מלא. הרי את המרחק ביני ובין הילדה יכולתי לחצות בפחות ממאית השנייה וכל עוד חושי הערפד שולטים בי אין שום דבר שעוצר בעדי לעשות את הטעות הכי גדולה שערפד יכול לעשות. חד וחלק.
התקדמתי עוד כמה צעדים אל הילדה. היא ליקקה גלידה שנטפה לאורך ידה הקטנה. היא לא שמה לשלולית הקטנה שנוצרה מתחתיה. ככל שהתקרבתי אליה יותר הרצון לשתות את דמה רק התגבר יותר ויותר. הייתי מטרים ספורים ממנה, מקפידה לא להבהיל את הטרף שלי. סת' תפס את ידי, מנסה למנוע ממני להתקרב אליה. הסתובבתי אליו עם מבט מטורף בעיניים ונהמתי עליו. הוא לא וויתר ובקלות שחררתי את ידיי הכבולות. המחשבה הראשונה שהייתה לי באותם רגעים הייתה מה לעשות קודם: לתקוף את האויב שלי או לשתות את דמו של הטרף שלי. לפתע קול קטן בנבכי מוחי אמר לי: "זה סת'. אסור לך לפגוע בו."
הקול הפנימי שלי, זה ששייך לחלק הערפדי שבי, אמר: "הוא האויב, הוא רוצה לקחת את הטרף, תתקפי אותו!"
הייתי קרועה מבפנים. מה אני עושה? למי הקשיב?
הקול הקטן אמר: "לכי. תברחי. אם תעשי משהו אחר את תצטערי עליו כל חייך."
הסתכלתי על סת' מבולבלת. הוא קלט שאני מתחילה להילחם באינסטינקט החייתי שבי. הוא התקדם אליי ואמר בשקט: "לואיז, תקשיבי לי. אל תחשבי על הדם. תחשבי עליי. תזכרי בי. תילחמי ברצון שלך. הוא לא שווה את זה. שום דבר לא שווה את זה."
לאט לאט הצלחתי לקלוט מה רציתי לעשות. נגעלתי מהמחשבה שאילולא סת' כרגע הייתה פה ילדה קטנה חסרת חיים, שאת דמה אני שתיתי.
"סת'…" אמרתי בשקט, ממשיכה להילחם ברצון להרוג אותו.
"לואיז. לואיז, צאי מזה." הוא התחנן, כמעט ירד על ברכיו.
"קח אותי אל היער. תוציא אותי מפה לפני שאני אתחיל לפעול." ביקשתי כשחצי ממני נתון לרצון להרוג ולשתות והחצי השני נתון לרצון לברוח משם ולהיאחז בסת' כמה שיותר חזק.
סת' משך אותי אל היער. הוא לקח את ידיי והוביל אותי כשגבו אל היער. ככה התקדמנו כשכל כמה צעדים אני עוצרת ונלחמת בעצמי. סת' המשיך לעודד אותי בטון רגוע ושלו.