השקט שלפני הסערה 2 – פרק 12

לבסוף יכולתי לנשום כמו שצריך, להביט בסת' בלי הדחף להרוג אותו.
"לואיז? את בסדר?" שאל בדאגה והתקרב אליי עד שיכולתי להרגיש את חומו בוקע מגופו.
"כן. עכשיו כן." נשמתי לרווחה. התיישבתי על הברכיים בדשא, לא מאמינה למה רציתי לעשות. הרגשתי מלוכלכת, מזוהמת, כאילו אני נגועה בחיידק כלשהו.
"אני… אני מצטער על מה שקרה." אמר והתיישב לידי, מלטף ברכות את כתפי.
"אתה מצטער?? אני זו שהלכה לשתות דם של ילדה קטנה!" זעקתי.
"אבל אני זה שלא מנעתי את זה. אם הייתי לוקח אותך ישר אל היער כל זה לא היה קורה."
"בלעדייך כל זה היה קורה. אתה זה שמנעת ממני לטרוף אותה. כשהסתכלתי עלייך הצלחתי לקלוט מה אני עושה. זה… זה דבר מדהים, סת'. להוציא ערפד מהרצון לדם?? אתה צריך לקבל פרס, לא עונש."
"את מגזימה. זה לא כזה קשה." הצטנע.
"סת', די. תקבל את המחמאות ואת העובדות. אתה גיבור ותמיד תהיה בעיני גיבור."
"בשבילי, את הגיבורה פה." אמר והצמיד את שפתיו לשפתיי. בעדינות האופיינית לסת' הוא נישק אותי. רציתי יותר מהרגשת שפתיו על שפתיי. בתשוקה חסרת מעצרים החדרתי את לשוני אל פיו המתוק. זו הייתה הנשיקה הצרפתית הראשונה שלי. טעמו של סת' היה מתוק אבל חמוץ בו זמנית. כמו כל דבר אצל סת', אהבתי את מה שחוויתי. להפתעתי, סת' התרחק ממני ברגע שטעמתי את טעמו המיוחד. מבט פגוע ניבט מעיניי.
"מה קרה?" שאלתי בטון פגוע.
"כלום. פשוט… סתם." התחמק.
"זה… זה לא מצא חן בעינייך? הייתי יותר מדי תוקפנית?" שאלתי בחשש.
"לא, לא. זה לא זה." מיהר להרגיע.
"אז מה קרה?" שאלתי שוב.
"כלום, פשוט…"
"לא אהבת את זה." אמרתי, לא שאלתי.
לא נכון."
"לא אהבת את זה." חזרתי.
סת' תפס את פניי בעדינות והצמיד את מצחו אל מצחי, כשמבטו קרוב למבטי יותר מתמיד. הוא לחש בקול שהיה מיועד לאוזניי בלבד: "לעולם אל תחשבי שאני לא אוהב את הנשיקות שלך. לעולם. כל דבר שאת עושה אני אוהב. לטובה ולרעה. את מבינה את זה? קלטת את זה? אני אחזור על זה אלף ואחת פעמים עד שתביני. שום דבר שתוכלי לעשות יגרום לי לא לאהוב אותך או את מה שאת עושה."
"אז למה התרחקת?"
"אני מודע לזה שזו החוויה הראשונה שלך, חווית… אהבה. אני רוצה לעשות את זה לאט."
"סת', קודם כל, אתה מוכן לשחרר את הפנים שלי? קשה לי להסתכל עלייך ככה למרות שהריח שלך קרוב אלי עד שאני יכולה לפרק אותו לכמה גורמים אבל זה יהפוך אותי לחנונית אז אני לא אעשה את זה. שנית, זו לא חווית האהבה הראשונה שלי. התנסיתי בזה כבר. ושלישית, באמת, סת'? 'לעשות את זה לאט'?? בתוך יום התאהבנו ונפרדנו. הקשר שלנו הוא הזוגיות הכי מהירה בעולם. אין אצלנו לאט. לא קיים בלקסיקון, מצטערת."
סת' שיחרר את ידיו מפניי והחליק אותן על זרועותיי עד שהגיע לכפות ידי. הוא התבונן בהן כאילו היו הדבר הכי מעניין בעולם. לבסוף שאל: "היו לך עוד חברים?"
"כן, כמובן. טוב, למען האמת, הייתי דיי מכוערת בתור אנושית אז לא היו לי חברים אז אבל בתקופה שהייתי ערפדית היה לי חבר. לפנייך." הודיתי.
"מי?"
"ואסילי. הוא היה מהצפון וגארט היה מיודד אליו אז הכרנו ובעזרת כישרון הציור שלי הוא הפך לחבר שלי. היינו חברים שנה והוא מת. הייתי בדיכאון טוטאלי ואז הצטרפתי אל האלמס ועזרתי להם בעזרת הכישרון שלי. נמאס לי מהאלמס ועברתי אל משפחת אדמסון, חודשיים אחרי זה פגשתי את אהבת חיי. מר סת' ווינטר." צחקתי.
"איך מעולם לא שמעתי על זה?"
"אממ… הנחתי שאתה יודע את זה." אמרתי בפשטות.
"ו… אהבת אותו?"
"כן."
"כשהגעת לכאן, עדיין אהבת אותו?"
"לא. התגברתי עליו."
"אבל… הוא היה האהבה הראשונה שלך. לא שוכחים אהבה ראשונה."
"אמרתי שהתגברתי עליו. לא ששכחתי אותו."
"איך הוא מת?"
"הוא נכנס לריב עם ערפד אחר ויום אחד הם נתקלו אחד בשני במקרה וזה התפתח למריבה ואז למכות ולבסוף הוא… השמיד את ואסילי."
"בכית?"
"בוודאי. אהבתי אותו. חייתי איתו. כמעט הקמנו משפחה ביחד."
"היית רוצה שהוא לא ימות?"
"לא. אם הוא לא היה מת אז לא הייתי מכירה אותך."
"ואז לא היינו מתאהבים." המשיך.
"מה איתך? לך היית חברה?"
"כמובן. שתיים, למען האמת."
"באמת? מי היו העלמות ברות המזל?"
"אממ… הראשונה הייתה סטפני, בגיל 13. היא למדה איתי בשיעור מתמטיקה ויום אחד היא שאלה אותי אם אני רוצה להיות חבר שלה. אמרתי כן וזה נמשך שבועיים. השנייה הייתה לילי. זה היה בגיל 14, כמה חודשים לפני שאת הגעת, והייתי איתה חודשיים. היא נפרדה ממני וזה ממש שבר אותי. אחרי בערך חודש את הגעת והלב שלי, הפלא ופלא, נרפה והתאהב מחדש."
"וואו. הקשר שלי היה הרבה יותר רציני."
"בן כמה היה ואסילי?"
"אממ… הוא היה בן… 20." עניתי וחייכתי במבוכה.
"20?? את אומרת לי שהוא התעסק עם קטינה??"
"בעולם הערפדים הגיל לא נחשב. תסתכל על ג'יימס ואלנה: הוא בן 300 ויותר והיא בת 90 ומשהו. בגיל בני אדם ג'יימס בן 35 והיא בת 19."
"לפחות אצלם זה חוקי." ציין.
"אצלם זו אהבה שנמשכת שנים."
"כמו אצלנו."
"דרך אגב גיל…"
"לא. את לא פותחת את זה עכשיו. פשוט תהיי בשקט ותני לי להסתכל עלייך."
חייכתי ונשכבתי על הדשא מאושרת. סת' התיישב כשרגל אחת שלו מכופפת והרגל השנייה ישרה. הנחתי את ראשי על רגלו הישרה והסתכלתי עליו. הוא התחיל ללטף את שערי ולשחק איתו. עצמתי את עיניי ונזכרתי בכל הרגעים שלנו ביחד. ברגע הפגישה שלנו, בדייט שהוא ארגן, ברגעי הצהרות האהבה שלו אליי, בכל נשיקה ונשיקה שעברנו, בכל ריב שהתחלנו, בכל נגיעה, ליטוף, מבט. נזכרתי בנשיקה הראשונה, אותה נשיקה מחשמלת שהודיעה לי שהתאהבתי. שלבי נשבה בקסמיו. נזכרתי באותו רגע על הסלע, שהוא הודיע לי שהוא אוהב אותי באמת באמת ולא בגלל ההטבעה. נזכרתי במבטו החם שמעביר בי צמרמורת כל פעם מחדש. נזכרתי בגופו החם שבכל פעם שאני מתעצבנת או מתרגזת אני טובעת בחיבוק חם בתוכו שנותן לי את הרגשה הכי בטוחה וטובה שיש בעולם. נזכרתי באצבעותיו הארוכות שמחכות לכל הזדמנות לגעת בי. נזכרתי בטוב הלב שהוא מקרין. נזכרתי בקולו הרגוע. בנשיקות הקטנות שלו על הלחי שלמרות שהן כמעט ולא מורגשות הן עדיין מעוררות בי התרגשות גדולה כל פעם מחדש. בעובדה שלמרות הכול הוא עדיין אוהב אותי. בעובדה שבשבילו אני הכול. בעובדה שהוא רוצה להקים איתי משפחה וילדים. בעובדה שהוא בעצם בחר בי. חד וחלק.