השקט שלפני הסערה 2 – פרק 13

פקחתי את עיניי הגדולות והסתכלתי על סת'. הוא אמר בקול רך: "את כל כך יפה."
"אני יכולה להיות ככה שנים." אמרתי בחיוך קטן.
"גם אני." אמר והוריד בעדינות את ראשי מרגלו. הוא קם מהדשא הרך וניקה את מכנסיו משאריות האדמה שדבקו בו.
עברתי למצב ישיבה ושאלתי אותו מבולבלת: "מה קרה?"
"את צמאה, לא?" שאל. חייכתי לעצמי. תמיד דואג לי, לא משנה מה.
"כן, אבל אני רוצה להיות איתך." אמרתי בעיניים גדולות, בטוחה שגם הוא רוצה את זה.
"אבל אני רוצה שתשתי."
"אבל… אני לא רוצה." התנגדתי.
"למה? נוכל לצוד ביחד." הציע.
"בדיוק בגלל זה אני לא רוצה."
"מה זאת אומרת? למה את מתכוונת?" הוא התבלבל.
"אני לא רוצה שתראה אותי… שותה." התקשיתי להוציא את המילה האחרונה מפי. הרגשתי כל כך מגעילה!
"למה? אני רוצה לראות אותך שותה. זה רק עוד צד בך שיתגלה בפניי."
"אתה תיגעל כשתראה אותי." אמרתי. הייתי בטוחה בזה.
"אני לא יכול להיגעל ממך! אני מוטבע עלייך!" צחק ועזר לי לקום.
"פעם ראית ערפד שותה?"
"לא. למה?"
"רק המבט בעיניו של הערפד ששותה יעיל אותך. זה מבט של תענוג, של כיף, של 'קיבלתי את מה שרציתי'. ההנאה שנובעת משתיית דם היא כל כך דוחה ומעוררת בחילה עד שאתה לא יכול בכלל להביט בערפד מבלי שהתמונה המזעזעת הזו תעלה לך לראש. אני לא רוצה להיות זו שתעורר בך בחילה במקום פרפרים. תאמין לי,אתה לא רוצה לראות את הצד הזה בי."
"את נהיית מגוחכת. זה כמו שאני אוכל חיות."
"לא. זה לא ככה. זה יותר מגעיל, יותר דוחה, יותר… איכס."
"די כבר. את מגזימה." הוא חיבק את מותניי ומשך אותי אליו. השתחררתי מידיו הכובלות אותי בחמימות ואמרתי בכעס: "לא! אני לא מגזימה! אני יודעת שכשאתה תראה אותי שותה אתה לא תוכל לראות אותי יותר מבלי להיזכר במראה שלי שותה. אתה לא תוכל להסתכל עליי ואני יודעת שאתה חייב להיות לידי רוב הזמן וזה פשוט הורג אותי כשאני יודעת שאני זו שגרמה לזה. אז בבקשה, תפסיק להתנגד ותן לי לשתות. לבד!"
"אוקי, אוקי. אל תתרגזי. את… תעשי מה שבא לך אבל תוך חצי שעה אני רוצה אותך לידי. זה מובן?" סת' נישק אותי מבלי לחכות לתשובה. שוב הסתחררתי ממגע ידיו על גופי. הרהור קל עבר בראשי: האם יגיע הרגע שמגעו כבר לא יעורר בי כזאת התרגשות?
"יש לי הצעה." אמרתי בזמן שהוא מנשק ברכות את צווארי החלק.
"אני מסכים כל עוד תתני לי לנשק ולחבק אותך." אמר וחיפש את שפתיי החומקות.
"טוב, אבל תקשיב לה!" צחקתי בקול גדול.
"אוקיי, אני מקשיב." הוא נרגע והסתכל עליי בציפייה.
"אתה עכשיו הולך לבית שלך ואוכל אוכל אמיתי ולא אוכל של זאב. בינתיים אני אצוד ותוך חצי שעה אני אבוא אלייך ואני סוף סוף אוכל לפגוש את המשפחה שלך. מסכים?"
"מסכים." הוא הצמיד אותי אליו ולא הצלחתי להתנגד למגע ידיו החמות. חייכתי מאושרת ואמרתי: "טוב, אני חייבת ללכת. נתראה עוד חצי שעה אצלך. ביי." נישקתי אותו קלות בשפתיים ורצתי משם לפני שאכנע לידיו האוהבות ולעולם לא אצליח ללכת.