השקט שלפני הסערה 2 – פרק 17

"את אמרת שאת אוהבת אותי ואני אמרתי לך שגם אני אוהב אותך. סגרתי את הפלאפון והרגשתי הרוס. שבור מבפנים. אבוד. כל הדברים שניסיתי לברוח מהם כל פעם שהייתי רחוק ממך. אבל הם הגיעו אליי ותפסו אותי ולא הרפו מלבי חצי שנה.
"אחרי השיחת טלפון ההיא הלכתי למקום שלי בחוף. להפתעתי, גם לוסיל הייתה שם. התיישבתי לידה ופשוט… שפכתי את לבי בפניה. אחרי שסיימתי לדבר היא פשוט נישקה אותי. באיזושהי דרך הנשיקה שלה השכיחה את הכאב בפנים למשך כמה רגעים. זה היה כל כך נעים לא להרגיש את החיסרון עד ש… המשכתי לנשק אותה. זו הייתה הרגשה נעימה."
"אהבת לנשק אותה?" שאלתי קצת פגועה.
"כן. היא השכיחה ממני דברים." ענה בקול מרוחק.
"אהבת את הנשיקות שלה יותר מהנשיקות שלי?" שאלתי מפוחדת.
סת' הסתכל עלי נדהם. הוא אמר בקול מבוהל: "לא. לא, לא, לא, לא, לא! היא כלום לעומתך! היא הייתה סתם משהו שישכיח את המחשבות שלי ממך! אני כל כך התגעגעתי אלייך עד שזה כאב, לואיז. הגעגוע הכאיב לי. את לא יודעת איזה ייסורים עברתי פה. איזה ייסורים אני עובר כל פעם שאני לא לצדך. את לא מבינה את ההרגשה הזו ואני שמח שאת לא מבינה אותה. היא יותר מדי קשה. כל מה שאת צריכה לעשות זה לשבת לידי פה ולחבק אותי. זה הכול."
"תמשיך את הסיפור." ביקשתי.
"איפה הייתי?" שאל.
"נישקת את בלונדה."
"טוב, אז…. התנשקנו והסיבה היחידה שרציתי לבלות איתה הייתי העובדה שהיא השכיחה אותך. וזה כל מה שרציתי באותם רגעים.
"אז החברות עם לוסיל נמשכה שבועיים. התמונה שאחד מחברי הלהקה צילם הייתה כשהיא חגגה שבוע איתי. למען האמת? לאחר כמה זמן היא העיקה."
"אני העקתי?" עצרתי אותו.
"בחיים לא.
"אז אחרי שבועיים נפרדתי ממנה ומאז עד לפני חודש זו הייתה תקופת האבל שלי.
"אחרי הפרידה מלוסיל כל הכאב חזר. ביום הייתי כבר רגיל שכל דבר קטן הזכיר לי אותך אבל אז באו הלילות. בלילות הייתי שוכב במיטה, מסתכל על התקרה ונזכר באותם ימים מאושרים איתך. זה היה כאילו כמעט יכולתי להיות שם איתך. חשבתי שאותם הרגעים בלילות היו הדבר הכי טוב שקרה לי באותה תקופה. כמה שטעיתי. הזיכרונות התחילו להביא חלומות. חלומות עלייך. עלינו. בחלומות היינו ביחד זה מה שהצית את התקווה אבל אז בא הבוקר, יותר נכון שלוש לפנות בוקר. הקטעים שבהם קלטתי שחלמתי ושאת לא באמת פה היו רגעי השבירה שלי. התחלתי, מרוב כאב, לצרוח את השם שלך בלילות. קיוויתי שתשמעי אותי. הייתי טיפש מרוב כאב באותו הזמן.
"אחרי הלילות הארוכים והצרחות שאמי ואחותי ניסו להסתיר מפני הציבור, הרגשתי שאני משתגע. הייתי מבלה ימים במקום שלי בחוף, ביער, בקרחת היער, נזכר באותם רגעים מתוקים ביחד. נזכר ונשרף.
"התחלתי להתבודד. לדבר אל עצמי. לדבר אלייך. הבנאדם היחידי שבאמת ראיתי היה ג'ייקוב. הוא עזר לי בתהליך. כמובן שבאותה תקופה ראיתי רק אותך. היו זמנים שהרגשתי שאני מאבד את שפיותי. ג'ייקוב ניסה להחזיר אותי לדרך המלך לשווא. אבל אני? אני חשבתי רק עלייך ותו לא.
"ככה זה היה במשך חודש. במשך חודש התבודדתי מהעולם החיצון וחייתי עולם פנימי שלי, מלא בכאב וכעס. אני עוד זוכר את היום ההוא, שישבתי בחדר והסתכלתי על התמונה שלך והרגשתי שאני לא יכול יותר. שאני חייב להוציא את הכאב החוצה. בכל דרך אפשרית. לפתע הסתכלתי על כוס זכוכית שעמדה לידי על השידה. רעיון מזוויע כלה בראשי. לקחתי את הכוס וניפצתי אותה. תפסתי חתיכת זכוכית גדולה שנשארה מהכוס וחרטתי על זרועי את שמך. הכאב כמעט ולא הורגש בגלל היכולת שלי בתור איש זאב לרפא את עצמי במהירות. אז ניסיתי שוב והפעם חרטתי עמוק יותר בעורי. כל כך עמוק עד שנשארו צלקות ובאמת הרגשתי כאב. להגיד לך את האמת? הכאב החיצוני הרבה פחות כאב מהכאב הפנימי. לפחות הוא הקל קצת."
הסתכלתי על סת' מזועזעת. הוא א רצה להסתכל עלי, יודע את טיבו של מבטי וחושש מתגובתי.
למרבה ההפתעה, שאלתי אותו: "אפשר לראות? את הצלקות?"
סת' סובב את מבטו אלי. הוא היה מופתע אבל הראה לי את זרועו. שריטות קטנות, חלקן עמוקות וחלקן כמעט בלתי נראות, היו פזורות על חלקו העליון של זרועו, מהמרפק ועד לכתף. באמצע כל השריטות האלו שאחרי שנייה הבנתי שהן צלקות, הייתה צלקת ענקית שנשאה את שמי. צמרמורת עברה בי כשראיתי את הקווים הלבנים יוצרים את שמי, נחרטו לעד על זרועו של סת', מחבלות בשלמותו.
סת' החזיר את ידו אל מותני ושאל בקול קר: "מה את חושבת?"
"שפגעת בשלמות ששוכבת פה לידי." ליטפתי את חזהו הערום שהריח נפלא.
"אני מצטער."
"זה בסדר."
"את לא פוחדת ממני? זה לא מבהיל אותך?" נימת כעס נשמעה בקולו העמוק.
"לא. אני לא יכולה לפחד ממך. זה לא בלקסיקון שלי, מצטערת."
"אני לא מבין אותך. אני… מעשה כזה זה הדבר הכי אובססיבי ומשוגע שבנאדם יכול לעשות. כל מה שזה עושה לך זה רק 'פגעת בשלמות ששוכבת פה'! את אמורה להיגעל מזה! לא לרצות אותי לידך."
"די!אני מקבלת את זה!אני יודעת שלא היית במיטבך באותו זמן ואם לחתוך את עצמך ולחרוט את שמי על גופך זה מה שעשה לך טוב באותה תקופה אז בבקשה. אני לא נגעלת מזה. הדבר היחיד שמפריע לי פה זו העובדה שהרסת יצירת אומנות כמוך. עכשיו תמשיך ואל תפסיק עד שתסיים."