השקט שלפני הסערה 2 – פרק 18

"אוקיי. אממ… תקופת הדקירות נמשכה בערך שבועיים. הייתי חורט על עצמי בלילות ונרדם מיד לאחר המעשה. יום אחד ג'ף ראה את זה ותפס אותי על חם. הוא… הוא שלח אותי לפסיכיאטר, שיעזור לי. בהתחלה הייתי נגד זה לגמרי אבל אז פשוט התחלתי לדבר. רוב הזמן עלייך. בשאר הזמן עליי, על איך שאני מתמודד בלעדייך. אני חושב שבאיזשהו שלב אפילו הפסיכיאטר התאהב בך.
"אחרי הפגישות עם הפסיכיאטר, התחלתי להרגיש קצת יותר טוב. אומנם נדירים היו הרגעים ששכחתי ממך אבל הם התחילו לצוף יותר פה ושם. הרגשתי שמשהו בפנים מתאחה והמצב מתחיל לחזור לקדמותו. באמת חשבתי ככה. לשבוע חשבתי ככה אבל… זו הייתה רק הכחשה למה שבאמת קרה. אותו שבוע היה השבוע התכוננות לקראת השבירה הגדולה שלי.
"זה היה ביום שבת. קמתי בבוקר וחשבתי לעצמי: ' על מי לעזאזל אני עובד?? אני מטורף על הבחורה הזו! כל היום אני חושב רק עליה! אני רוצה אותה, אני צריך אותה, אני חייב אותה!' אז קמתי מהמיטה עם המחשבה הזו וברחתי מהבית. התחלתי לרוץ אל היער כשהמחשבה ההיא עוד מהדהדת במוחי. רצתי אל ג'ף וביקשתי ממנו את עזרתו. הוא ליווה לי כסף וטסתי ללונדון, לראות אותך.
"הטיסה הייתה פשוט מורטת עצבים. כל הזמן דמיינתי את הרגע שתראי אותי, שניפגש. תהיתי אם את בכלל תרצי לראות אותי, אם… אם בכלל תזכרי אותי.
"כשהגעתי לאנגליה פתאום הבנתי שאני לא יודע איפה את בכלל. שאני… אני פה, אני עשיתי את הצעד הזה אלייך, ומסתבר שאני אבוד. אני בכלל לא יודע איפה את גרה, מה את עושה. אני בעצם לא יודע עלייך כלום פה. אז התחלתי לברר. ביררתי איפה שכנת, מה עשית כשהגעת לעיר, לאן הלכת ועוד דברים כאלה. עד שהבנתי שאת שוכנת אצל הורייך עברו כבר שלושה ימים. אני תכננתי להישאר בלונדון יום – יומיים. ידעתי שזה ייקח הרבה יותר זמן מזה.
"נסעתי אל הבית של ההורים שלך, מצויד במצלמה שלי. הייתי חייב לרענן את הזיכרון שלי בתמונה שלך. לנצור את הרגע שאפגוש אותך, אחרי חודשיים ארוכים.
"דפקתי בדלת ביתם של הורייך. אימא שלך פתחה לי. לרגע חשבתי שזו את ושהזדקנת בכמה שנים! שאלתי אותה איפה את והיא אמרה שיצאת לסיבוב עם ג'ק. המחשבה הכי גרועה עלתה בראשי באותם רגעים. חשבתי שאת בוגדת בי. ברחתי משם, פגוע ברמות הכי גרועות ונוראיות. חזרתי על החדר שלי במלון וחיפשתי משהו חד. הייתי חייב להוציא את הכאב החוצה וזו הייתה הדרך היחידה שהכרתי.
"בסוף מצאתי אולר בשירותים. לקחתי אותה, נתון רק למחשבה עלייך ועל גבר גבוה וחסר פנים ביחד. לא היה לי אכפת מי זה, העיקר שהשפתיים שלך נגעו בו, ש… שהידיים שלך עברו בפניו, מלטפות ונוגעות.
התיישבתי על המיטה שלי, ונעצתי את האולר בבשר ידי. באותה הפעם העמקתי את החתך עד שבאיזשהו שלב הגעתי לעצם. באותו היום חרטתי את שמך. מיד לאחר שסיימתי לכתוב את האות האחרונה, החדרנית נכנסה וראתה מה אני עושה. המסכנה נבהלה כל כך ושלחה אמבולנס שיבוא לקחת אותי. רק מחשבה אחת עברה לי בראש: 'מה לואיז הייתה אומרת?' רואה? אפילו במצבים הכי קשים חשבתי עלייך. לא על זה שיכולים לגלות מה אני, לא על זה שברגע שאימא שלי תגלה איפה אני היא תשתגע לגמרי, לא על החתכים שעדיין דיממו על ידי, לא כל כלום. רק על מה שאת תגידי. עד כדי כך הייתי אובססיבי. אני לא יודע למה הייתי ככה. כשדיברתי איתך וכשהייתי איתך הרגשתי נורמלי לחלוטין. לא חשבתי כל הזמן עלייך. כנראה את כמו סם בשבילי. כשיש לי אותך, אני רגוע לחלוטין, אבל ברגע שאת רחוקה ממני, אני מתחיל להתחרפן, פשוט משתגע.
"בתוך כמה דקות האמבולנס הגיע וכולם היו ממש לחוצים. כולם חוץ ממני. אני הייתי רגוע לחלוטין. בכלל לא התנגדתי שלקחו אותי. לא הבנתי למה כולם בפאניקה. אולי הם פחדו ממני. מי יודע?
"כשהאמבולנס הגיע לבית החולים הפצעים כמעט התאחו לגמרי. למזלי, אף אחד לא שם לב אליי בכלל. זה היה כמו סצנה מסרט דל תקציב. הכול היה כל כך מבלבל, לא יכולתי לחשוב על כלום, אפילו לא עלייך.
"הובילו אותי לחדר פרטי ועשו לי בדיקות. הרופא התחיל לדבר איתי על התאבדות ושאסור לי לזרוק ככה את החיים שלי. אחרי השיחה עם הרופא הובילו אותי למחלקה פסיכיאטרית. הם חשבו שהשתגעתי. ניסיתי להסביר להם שאני לא מטורף אלא רק מאוהב אנושות בנערה שבוגדת בי. הם לא הבינו.
"ביליתי בבית החולים יומיים. אחרי השיחה עם הפסיכיאטר של המחלקה הסביר להם שאני רק רציתי להפסיק את הכאב מבפנים בעזרת הכאב מבחוץ. הוא נתן לי תרופות נגד דיכאון ושיחררו אותי. כשיצאתי מבית החולים נסעתי למרכז העיר, למלון שלי, ונחשי מה ראיתי? אותך ואת ג'ק, מטיילים ביחד יד ביד. הבנתי שהדבר שכל כך פחדתי ממנו קרה. הבנתי שאת… בוגדת בי.
"לצערי, המצלמה שלי לא הייתה עליי באותם רגעים, אז חזרתי למלון. הייתי כל כך עייף ממה שעבר עלי עד שפשוט נרדמתי על המיטה כמו בול עץ. למחרת לקחתי את המצלמה וחיכיתי במרכז העיר לרגע שאראה אתכם. חיכיתי וחיכיתי, משחזר בראשי את אותם רגעים שעיניי פגשו בכם, נדהם עד עמקי נשמתי הפצועה.
"חיכיתי 5 שעות עד שלבסוף הגעתם. צחקתם באושר ולרגע חשבתי שאם את איתו ואת מאושרת, אז אולי כדאי שבאמת תהיי איתו.
"צילמתי אתכם ועליתי על המטוס חזרה הביתה. אני מודה שההצצה הקטנה שלי לחיים שלך שם, למרות כל הכאב שהיה כרוך בזה, עשתה לי טוב.
"כשהגעתי הביתה אימא שלי השתגעה מרוב שמחה. היא כל כך דאגה לי! כמובן שבדרך קיבלתי כמה מכות אבל בסך הכול החזרה הביתה הייתה מתוקה מתמיד.
"אחרי החופשה הקצרה בלונדון, חזרתי להתבודד. באותו שלב הפסקתי עם הדקירות וטוב שכך. רק מלהסתכל על היד שלי עברה בי בחילה. הרגשתי מלוכלך ומוזנח. הרגשתי… לא טהור. אז הלכתי למספרה, הם סיפרו אותי קצוץ, קניתי בגדים חדשים ואפילו יצאתי לכמה דייטים. לא הייתי מודע לזה אבל המון בנות רצו אותי. זאת אומרת, אחרי שחזרתי מלונדון ואימא שלי סיפרה לי שאני ואת נפרדנו סופית, אז המון בנות באו אליי וביקשו ממני שאני אצא איתן. בהתחלה חשבתי שהן סתם נחמדות אבל אז יום אחד אחת מהבנות באה ופשוט… נישקה אותי. למזלי, לא היה לה הרבה אומץ ומהר מאוד היא התרחקה מהמקום, אבל זה היה מפתיע ביותר."
"אז… הגענו לשלב ההחלמה בסיפור?" עצרתי אותו.
"כן, אני חושב. באותו זמן זה לא נראה כמו תקופת החלמה, יותר כמו… תקופת הדחקה, אם את מבינה למה אני מתכוון."
"כמובן שאני מבינה. אז, תגיד… אהבת לצאת עם אותן בנות?"
"היה משעמם. בסוף כל דייט כל אחת ציפתה ממני שאני אנשק אותה אבל… לא יכולתי. משהו בי עצר אותי מלעשות את הצעד הזה. כנראה זה היה אותו חלק שייך לך." אמר, מלטף את ראשי ברכות.
"אתה לא עייף?" שאלתי שאלה לא כל כך קשורה לנושא המדובר.
"אני עוד מעט נרדם פה." פיהק וחיבק אותי חזק.
"אז תקצר את הסיפור." ביקשתי והנחתי את ראשי חזרה על חזהו.
"אוקיי… תקופת ההדחקה נמשכה חודש וחצי. חישוב מהיר ייתן לך שבאותו זמן את היית כבר 4 חודשים בלונדון. כפי שאת יודעת, בחודש האחרון שלך שם אני כבר התגברתי עלייך, איכשהו. כמובן שלא באמת התגברתי עלייך אלא רק… עבדתי על עצמי. בחודש החמישי חזרתי ללכת לפסיכיאטר וממש הרגשתי יותר טוב. בחודש האחרון, החודש השישי, התחלתי לצאת עם רוזלי. יצאנו ביחד שבועיים עד שמאט גילה שבגדנו בו ואז נפרדתי ממנה. ו… זהו. ככה עברו 6 חודשים מחיי. 6 חודשים אומללים ביותר כי את לא היית שם." סת' גמר את סיפורו והתגלגל אליי. הוא הסתכל לי בעיניים ואמר בקול רך ונעים:" לעולם אל תעזבי אותי."
"גם אם ארצה אני לא אצליח. אנחנו כמו מגנט."
"אני אוהב אותך." הוא נשק לי ברכות האופיינית לו.
"גם אני אותך." נישקתי אותו בלהיטות האופיינית לי.
"את יודעת, חשבתי על זה." אמר בקול חולמני בזמן שאני כורכת את ידיי סביב מותניו ומקרבת אותו אליי. הוא חייך אליי וחיבק אותי, לוקח את ידי ומשרטט ציורים נסתרים עליה.
"על מה?"
"על זה שבעצם אנחנו ביחד רק… שבוע. 4 ימים מתוכם את ישנת."
"על מה את מדבר? אנחנו חצי שנה ביחד." עכשיו באמת הייתי מבולבלת.
"אני מדבר על זה שאנחנו מבלים ובילינו רק 7 ימים ביחד."
"זה… ממש קצת." אמרתי בהבנה פתאומית.
"אני יודע."
"אתה חושב שאנחנו ממהרים בקשר הזה?"
"אני לא מרגיש ככה אבל… אני כן חושב ככה."
"יש לי רעיון!" אמרתי בחיוך גאה.
"מה?"
"כל יום נצא לדייט."
"לא הבנתי."
"אני ואתה נבלה כל היום ביחד כדי לתכנן את הדייט שלנו ואז בערך חצי שעה לפני, כל אחד יתכונן ונצא ביחד. ככה גם נבלה זמן ביחד וגם נאט את הקצב." הסברתי לו.
"את גאון קטן ומתוק." הוא נישק את קצה אפי.
"רק כי אתה אידיוט קטן ומתוק." צחקתי ובתור ניחום נישקתי את שפתיו הרכות.
"טוב, אני הולך לישון. מה את עושה בינתיים?" הוא הצמיד אותי אליו.
"מסתכלת עלייך ישן."
"נשמע מצוין."
"לילה טוב, מתוק שלי." נצמדתי אליו, חושבת כמה מבחילים אנחנו במתיקות הזוגית הזו.
"לילה טוב, יפה שלי." נראה שגם בראשו של סת' עברה אותה מחשבה.
לאט לאט נעצמו עיניו של סת' והוא החליק לשינה ארוכה וחסרת דאגות. יחד עם סת' נרדם חלק בי, אותו חלק שדואג לסת' 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, אותו חלק שרוצה באושרו של סת' ובאהבתו, אותו חלק גדול מגופי שרוצה אותו כל כך עד שזה כואב.