השקט שלפני הסערה 2 – פרק 20

לפתע באמצע הרגע הפרטי שלנו, נשמע קולה של אמו: "סת'! תביא לי מים! אני לא מרגישה טוב!"
סת' הוריד את ראשו בכניעה. הוא הסתובב אל עבר המטבח אך אני עצרתי אותו בדרך.
"סת', הגיע הזמן לספר לה." אמרתי כשעיניי בורקות באומץ.
"לא! אני… לא! אני לא מספר לה!" צעק בלחש, מקפיד שהיא לא תשמע אותו.
"למה?? זה בדיוק הזמן הנכון! אני כבר חודש גרה פה בלי שהיא תשים לב! אתה יודע כמה מביך זה שאני יושבת בבית שלך בנחת ובשלווה ואז פתאום אני שומעת את המכונית שלה ואני חייבת לעוף משם לפני שהיא תשים לב שהחברה של הבן שלה יושבת יחד איתו בבית שלה! מזל שיש לחברה שלך כוחות על ערפדיים ואימא שלך אפילו לא שמה לב שהיא הייתה שם!"
"אז איפה את רוצה לגור? עם מאט? ולזלי?" שאל בלחש, מסמן לי בידו להוריד את טון קולי.
"כמובן שלא! אני לא רוצה לגור שם אבל אני גם לא רוצה לגור פה! אני רוצה לגור במקום שהוא שלנו. במקום שאני אוכל לחיות בשקט ורק לדאוג לזמן שנשאר לנו לחיות ביחד."
"היי! אל תערבבי בעיות! יש לנו מספיק מהן: אימא שלי, מאט, ההורים שלך, התינוק, העובדה שאני הולך למות ואת תישארי ואל תשכחי גם את גארט וקייט." מנה את בעיותינו על אצבעותיו השחומות.
"מה קשורים גארט וקייט?" לרגע התבלבלתי כי חשבתי על כמה אני אוהבת את האצבעות האלו, אבל אז תפסתי את עצמי בידיים ואמרתי לעצמי בראש שיש גבול לכל הקיטש בנמצא בלבי.
"את חושבת שהם לא יבואו? שגארט לא רוצה לנקום בי על זה שכאילו לקחתי לו את הבת הערפדית שלו? דרך אגב, את מוכנה בבקשה להפסיק להגיד לעצמך כמה את אוהבת אותי ואת האצבעות שלי? כי אני יכול לשמוע את זה עד לכאן."
"אני… אני לא אמרתי את זה בקול רם." אמרתי באיטיות.
"בטח שכן. עובדה שאני יכול לשמוע אותך אומרת עכשיו שלמרות שאת חושבת שאני מאבד את שפיותי, אני עדיין נראה סופר חתיך עם החולצה הזאת."
"סת'… אני לא אמרתי את זה. אני חשבתי את זה."
סת' הסתכל עלי מבולבל, גבותיו היו מכווצות במחשבה. רציתי על מה הוא חושב, מה עובר בראש שלו. לפתע קולו נשמע בבירור בתוך ראשי: "לא. לא. זה לא יכול להיות." הסתכלתי על שפתיו על שפתיו אבל הן לא זזו. יכול להיות שגם אני קוראת מחשבות?!
"את קוראת גם קוראת מחשבות??" זעק אך מיד הוריד את קולו.
"אני… אני לא יודעת. אני הצלחתי לקרוא את שלך." אמרתי. סת' נשם עמוק כדי להרגיע את עצמו. ראיתי שהוא מעביר בראשו תמונות של היער, מצליח בדרכו הייחודית להרגיע את רוחו.
"היער תמיד מצליח להרגיע אותך?" שאלתי בעדינות, מקווה לא להלחיץ אותו שוב.
"איך את יודעת?" פקח את עיני לרווחה בתימהון.
"ראיתי שאתה מעביר לעצמך תמונות בראש, רובן של היער. זה תמיד מרגיע אותך?"
"אני רואה מה שאת מנסה לעשות. את מנסה להסיח את דעתי מהעובדה שאנחנו יכולים לשמוע מחשבות!"
"סת', די. אל תיכנס לפאניקה. יכול להיות שזה רק דבר חולף, כמו שפעת. אתה חייב להתעלם מזה."
"אני לא יכול. כל פעם שאנחנו שותקים אני יכול לשמוע אותך מדברת. זה מחרפן אותי. אני חייב את השקט שלי." באיזשהו מקום זה קצת פגע בי. יכול להיות שאני נדבקת אליו?? שהוא חושב שאנחנו יותר מדי ביחד? ומה עם הוא באמת חושב ככה? למה אני לא מרגישה ככה?
"למה את חושבת שטויות כאלו?? אני אוהב שאנחנו ביחד." אמר ותפס את ידיי, מצמיד אותי לחיבוק מוחץ.
שמעתי את מחשבותיו בשקט שהשתרר בינינו: "אני לא מבין למה היא חושבת ככה. היא יודעת שאני אוהב אותה ושהיא הכי חשובה לי בעולם אבל היא ממשיכה לחשוב שאני לא אוהב אותה. מה אני יכול לעשות כדי להוכיח לה שאני אעשה הכול כדי שהיא תהיה מאושרת?"
הרמתי את ראשי מחזהו. עיניו החומות דיברו אליי ללא מילים. ראשו היה ריק ממחשבות וככה גם מוחי. רק פניי הופיעו במחשבותיו. מעולם לא ידעתי איך אני נראית בעיניו ועכשיו כשיכולתי, זה היה הדבר היחידי שרציתי. עיניי היו גדולות וצבועות בצבע ענברי עם נגיעות של זהב בורק. הן היו שונות מהעיניים שראיתי במראה. הן היו גדולות יותר, יפות יותר. בכלל, בעיניו של סת' הייתי הכי יפה, הכי מיוחדת, הכי טובה.
הייתי שונה, אבל בצורה טובה. טובה במיוחד.