השקט שלפני הסערה 2 – פרק 21

"מה קרה? את בסדר?" שאל בדאגה.
"כן, רק…" התחלתי לומר אך הוא סיים את המשפט בשבילי: "את אוהבת את איך שאת נראית בעיניי."
"כן. אתה יודע? זה דיי נחמד שאנחנו יכולים לשמוע את המחשבות של אחרים." אמרתי בחיוך.
"כן, אבל את יודעת מה מוזר? בינתיים אני מסוגל לשמוע את המחשבות שלך אבל למרות שאני קרוב לאימא שלי אני לא שומע המחשבות שלה."
"אולי אתה לא מספיק קרוב." הצעתי, מנסה למצוא הסבר.
"חכי." סת' הסתובב אל חדר השינה של אמו. הלכתי אחריו בשקט, על קצות אצבעותיי. הוא רכן אל אמו הישנה, מחשבות רבות עברו בראשו אך לא הקשבתי להן. הייתי מוטרדת בעובדה יותר חשובה: איך זה קרה?
"נו? אתה שומע?" שאלתי אותו, למרות שכבר ידעתי את התשובה.
"כן. אבל רק את המחשבות שלך." הסתכלתי עליו מבולבלת. שוב ראיתי דרך מחשבותיי את פניו. הן היו כל כך שונות ממה שהייתי רגילה עד שלרגע נבהלתי ועברה בי מחשבה קצרה שאולי הוא בוגד בי.
"בוגד בך? איך הגעת לזה??" שאל בתימהון. חוסר ההבנה הדהד היטב בראשו.
לפתע הפלאפון שלי צלצל. יצאתי במהירות על טבעית החוצה, אל חצר ביתו של סת'. קולי רעד שעניתי: "הלו?"
"שלום, לואיז." קול פעמונים עדין אך גברי בו זמנית ענה לי. ידעתי ישר מי זה. גארט.
"גארט! היי!" קראתי מופתעת אל שפורפרת הפלאפון.
"קיבלתם את המתנה שלי?" שאל, טון קולו מובן מאליו.
"איזו מתנה?" התבלבלתי. לא זכרתי שגארט הביא לנו מתנה…
"קריאת המחשבות. זו המתנה שלי, לכבוד חודש ביחד. אני כועס עלייך בגלל שהתאהבת באיש זאב, אבל זה לא אומר שאת לא הבת שלי. אני מחשיב אותך למשפחה שלי."
"תודה, גארט. זה… אממ… נורא נוגע ללב." אמרתי, חיוך מאושר נפרס על פניי.
צליל ניתוק נשמע באוזניי בתור תשובה. הבנתי שמפגן האבהות של גארט נגמר והכעס חזר להיות הרגש המרכזי בינינו.
רק לאחר שהסתיימה השיחה הבנתי איך גארט נתן לנו את המתנה הזו. זה היה בזכות הכישרון שלו להגשים משאלות של אנשים. תמיד חשבתי שזה כישרון מיוחד ובסתר לבי, רציתי להיות בעלת כישרון כזה.
"אז… גארט עשה את זה?" שאל סת', עומד מולי בחצר. קלטתי שמעכשיו אני לא אוכל להסתיר ממנו את מחשבותיי.
"למה שתרצי להסתיר ממני דברים?" שאל בנימה חשדנית.
"מה? היי! זה לא פייר!" זעקתי.
"את גם יכולה לקרוא את שלי. לא אכפת לי." אמר כשידיו פתוחות לרווחה, כמראה לי שמחשבותיו, אפילו הפרטיות ביותר, פתוחות לפניי כמו ספר.
"אבל אני… אני לא רוצה לקרוא את מחשבות שלך. סת', תחשוב על זה. אנחנו כבר חודש חולקים הכול ביחד. כבר חודש שאנחנו חיים ביחד, ממש כמו זוג נשוי. עכשיו גם הדבר הכי אישי והכי פרטי נחשף אלייך ואליי. הדבר היחיד ששמרנו לעצמנו."
"לא נכון. יש עוד דברים שהם פרטיים ואישיים וכל הבולשיט הזה. מה עם הגוף שלך? הוא לא פרטי? הוא לא אישי?"
"או, כן, אותו גוף שגם אתה חושב עליו." אמרתי בעוקצנות נזעמת.
"על מה את מדברת?"
"אתה לא חושב על הגוף שלי?"
"כמובן, אבל את חברה שלי. אסור לי לחשוב על הגוף שלך?"
"בוודאי שכן, פשוט.. לא הייתי רוצה לדעת מה אתה חושב עליו, אם אתה מבין למה אני מתכוונת…" אמרתי בגבות מורמות.
"לקח לסת' כמה דקות לקלוט את הרמז אך לבסוף הוא אמר:" לואיז! את חושבת שאני חושב על הגוף שלך בצורה הזו?? זה מעליב!" אמר ושילב את ידיו על חזהו. סימנתי לעצמי בראש שזה אומר שבנאדם נפגע ושהוא לא רוצה לדבר. סת' הוריד במהירות את ידיו ושילב אותן על צווארו. צחקתי לעצמי בשקט.
"סת', תעשה לי טובה. האמת, שתי טובות: הראשונה, תפסיק לקרוא לי את המחשבות. השנייה, תפסיק לשקר. אתה רוצה לומר לי שבכל הערבים האלו שבילינו ביחד לא הייתה פעם אחת שחשבת עליי ועל הגוף שלי בצורה… הזו?"
"היי, אני לא אמרתי את זה." סטר את דבריי.
"אמרת שאתה נעלב מזה שאני אומרת את זה, או חושבת את זה."
"אני אמרתי שזה מעליב שאת חושבת עליי ככה. לא אמרתי שלא חשבתי ככה."
"אוקיי, אבל אנחנו סוטים מעט מהנושא. השאלה היא האם אתה מוכן לזה שאני אוכל לדעת בדיוק מה אתה חושב עלי ואיך?"
"או, לזה התכוונת." אמר וחשב על זה. מחשבותיו נשמעו באופן כל כך חד עד שלרגע חשבתי שהוא אומר את זה, לא חושב את זה. הוא חשב: "אסור שהיא תדע על מה אני חושב. היא בוודאי תכעס עלי. והיא עוד יותר תכעס על זה שלזלי עולה לי לפעמים בראש…"
"אתה חושב על לזלי?" שאלתי פגועה.
"מה? או… שמעת את זה." אמר מבויש ונכלם.
"כן, שמעתי את זה. אתה חושב על לזלי בצורה הזו?"
"תקשיבי… הייתי איתה שבועיים…" אמר כאילו זו התשובה לכל בעיותיו.
"אז מה? זה לא כאילו עשית…" לפתע קלטתי. פקחתי את עיניי לרווחה, לא מאמינה למה שמוחי קלט לפני רגע. פי נפער מעט בהלם ותחושת כאב פרצה בי.
"אני… אני מצטער." אמר, מוריד את ראשו בבושה.
"אתה עשית את זה איתה?!"צרחתי. ציפורים התעופפו מהעצים מרוב בהלה. נראה כאילו כולם ברחו ממני, חיות, אנשים, כל יצור חי שחושש לחייו. כולם, חוץ מסת'. טעות גדולה מצדו.