השקט שלפני הסערה 2 – פרק 29

מאט הסתכל עליי בכאב. מבטי הכלב שלו עצבנו אותי. זה לא אשמתי שאני לא אוהבת אותו. הייתה לו את ההזדמנות שלו והוא פספס אותה.
"לואיז, בואי נלך." אמר סת'. הוא קם מהספה והושיט את ידיו אליי. ניסיתי לקום אבל לא יכולתי. המכה עדיין כאבה לי. לא רציתי להיעזר בסת' אז עשיתי את עצמי כאילו הכול בסדר וקמתי בקושי על רגליי. לפתע איבדתי שיווי משקל ונפלתי. למרבה הפלא, מאט היה זה שתפס אותי. נפלתי אחורה אל זרועותיו המושטות כשמבט רצחני נמצא בעיניו של סת'.
"תעזוב אותי!" קראתי בזעם ודחפתי את עצמי ממנו. שוב פעם איבדתי את שיווי משקלי ונפלתי אל סת'. זרועותיו החמות הצמידו אותי אליו וחיבקתי אותו.
"רק ניסיתי לעזור…" מלמל מאט.
"מאט, אני מבקש ממך ש… שתפסיק להטריד אותנו. גם את, לזלי. יש לנו מספיק צרות על הראש. אחת פחות תעזור." אמר סת' והרים אותי על ידיו. הוא ידע שאני חלשה ולא אוכל לעמוד, שלא נדבר על ללכת.
"אני… אני באמת רק ניסיתי לעזור." אמר מאט.
"תקשיב, אני יודעת שזה קשה. אני יודעת שקשה לך לשכוח אבל, בבקשה, תתעלם. נגיד, כשאני נרדמתי על סת', אז… אז הסתכלת עליי. זה לא נעים. אתה חושב שזה כיף לסת' לראות אותך במבט של 'אני כל כך רוצה אותה' מסתכל על חברה שלו?? וגם מה הקטע עם הנשיקה?? אני הרגשתי כאילו אני חפץ שלך או משהו. אפילו סת' לא יכול לעשות את זה." הסברתי לו.
"אני לא יכול להתעלם! אתם לא מבינים איך אני מרגיש!" צעק בייאוש.
"טוב, אל תתעלם. לפחות אל תחשוק בחברה שלי כשאני לידה." אמר סת' בגסות.
"לא. יכול. לא יכול. לא הבנתם"?
"אז תנסה." סינן סת' בכעס.
"תקשיבו לי שניכם, זוג יונים. יגיע הרגע שאתם תיפרדו ונחשו מי יהיה שם? אני. שמעת, סת'? כשאתם תיפרדו אני אהיה איתה כי בסופו של דבר: היא. בחרה. בי." מאט התגרה בסת' דווקא. ידעתי שיכול להיות מאוד שיתפתח פה עוד קרב אז לחשתי לסת': "כואבת לי הבטן. בוא נלך".
ידעתי שהסבל שלי הוא היחיד שיצליח להניע את סת' מלהחטיף מכות למאט.

במשך כל הדרך חזרה אל הבית של סת' הוא סחב אותי על ידיו, מדי פעם שואל אותי אם אני בסדר ובמשך רוב הזמן מבטו מעורפל והוא מלא במחשבות. היה כיף לשמוע אותן, במיוחד שחלקן היו עליי. רובן היו על מאט ועל כמה הוא שונא אותו.
"זה לא פייר שאתה חושב על מאט יותר מאשר שאתה חושב עליי." אמרתי בקול מתפנק והנחתי את ראשי על חזהו.
"את חושבת שהוא צדק?" התעלם משאלתי והמשיך להביט קדימה, אל האופק, כאילו שם נמצאות כל התשובות.
"למה אתה מתכוון"?
"כשהוא אמר שכשיגיע הרגע וניפרד אז הוא יהיה שם כדי… כדי לגנוב אותך ממני." היה לו קשה להוציא את המילים האלו מהפה.
"אני לא חושבת שאי פעם יגיע הרגע הזה. קודם כל, אני ואתה זה לתמיד. ושנית, אם באמת ניפרד אז אני אהיה יותר מדי עצובה כדי לראות אותו ואת הקוצים הבלונדינים שלו. אני לא אתקרב אליו אפילו עם מקל. הוא דוחה אותי, אתה לא מבין"?
"אבל… את בחרת בו." אמר בכאב.
"כי כעסתי. אתה לא זוכר מה היה שם??" מחשבותיו זעקו כאב. ידעתי שאותו זיכרון הכאיב לו במיוחד. ידעתי שהעובדה שהוא פגע בי הורסת אותו.
"סת'." לחשתי, נהנית משמו המתגלגל על לשוני.
"את לא צריכה להיות איתי. אני פגעתי בך".
"גם אני פגעתי בך. עברנו יותר מדי כדי לעצור עכשיו." ליטפתי את לחיו בעדינות, יודעת שהוא לעולם לא ייפרד מהרגשת האשמה אשר אופפת אותו בכל פעם שהוא נזכר.
"לזלי צדקה. את צריכה להיות עם מישהו שהוא מסוגך. זו הדרך הכי… הכי נכונה בשבילך".
"אתה… אתה אומר לי שאתה רוצה שאני אהיה עם מאט?" שאלתי לא מאמינה.
"אולי. אם זה הדבר הנכון לעשות." מלמל.
"סת', תפסיק עם המחשבות המפגרות האלה! אני לא צריכה להיות איתו. המקום שלי בעולם זה כאן, בידיים שלך. בשבילי זה המקום הכי בטוח בעולם. זה כמו הבית שלי. ועכשיו אני רוצה לחזור לבית שאני מכירה".
"אבל הבית שאת מכירה פגע בך יותר מדי פעמים".
"גם אני פגעתי בו יותר מדי פעמים. זה לא מפריע לי לשוב ולחזור לאותו מקום".
"את יכולה להיות כל כך עקשנית לפעמים." מלמל.
"זה לא עקשנית אם זה נכון." אמרתי לו. משום מה, בתוכי הייתה תחושת פחד.
"למה את פוחדת?" טון קולו הפך בן רגע ממורמר לרך כחמאה.
"אני… אני פוחדת שאתה רוצה להיפרד." אמרתי את מה שבתוכי.
"ממך?? לעולם לא!" קרא לא מאמין.
"אז למה כל הדיבורים האלה על שאתה פגעת בי?? על מאט ועל זה שבחרתי בו?? זה אומר רק דבר אחד: אתה רוצה להיפרד".
"טיפשונת שלי. אני לא רוצה להיפרד. אני אף פעם לא ארצה להיפרד ממך. זוכרת? את הנשמה התאומה שלי." אמר ונישק את שערי. לפתע שמתי לב שהגענו הביתה. שנייה, הבית שלו הפך ל'הביתה'?
"כנראה." מלמל וחייך לעצמו. צחקתי מעט אך מיד החזקתי את בטני. היא כאבה ממאט המטופש ומהמחלה המטופשת שתקפה אותי.
"את חושבת שזו מחלה?" שאל סת'.
"אולי. מי יודע?" משכתי את כתפי.
"אני דואג לך." אמר בשקט.
"אני יודעת. אתה דואג יותר מדי".
"זה רע שאני רוצה שתרגישי טוב"?
"ברור שלא, פשוט…. לפעמים אתה דואג יותר מדי. אתה צריך להשתחרר. אני בסדר גמור".
"את לא נראית בסדר גמור. המכה של הבלונדיני האידיוט נתן לך החמירה את מצבך".
"עכשיו יש לי מצב??" שאלתי בבדחנות.
"מאז הבוקר יש לך מצב." ענה ונכנס אל הבית. הוא הלך אל החדר שלו ושם אותי על מיטתו. סת' כיסה אותי בשמיכתו הרכה ונישק אותי במצח, כמו ילדה קטנה.
"לאן אתה הולך?" שאלתי כשהוא התחיל להתקדם אל הדלת.
"לאכול, לשתות, לעשות כל מיני דברים".
"תהיה איתי." ביקשתי. הוא הסתכל עליי מחויך ונכנס למיטה. חיבקתי אותו והנחתי את ראשי על כתפו. תוך כמה שניות נרדמתי שוב, שמחה יותר מתמיד כי אני עם סת' ואך ורק איתו.