השקט שלפני הסערה 2 – פרק 3

"מה?" הסתכלתי על סת' נדהמת וזועמת. הוא הוריד את ראשו בבושה.
"צא. צא עכשיו." ביקשתי ממנו בזעם אצור.
"לואיז…"
"עוף מפה. עוף!"
"לואיז, אני -"
"עופו מפה כולכם!" גירשתי אותם.
"אבל – "ניסתה לזלי להשחיל מילה.
"צאו מפה!" צעקתי זועמת.
ג'יימס פתח את הדלת והוא ולזלי יצאו. סת' יצא אחריהם ומאט הסתובב גם הוא. אמרתי לו: "לא אתה. אתה נשאר."
"מה?! הוא נשאר ואני הולך?!" זעק סת'.
"הוא לא נשך אותי!" צעקתי עליו בחזרה.
סת' שתק וסגר אחרי את הדלת בטריקה. רק אני ומאט נשארנו בחדר. הוא התיישב על ידי ולקח את ידי בעדינות.
"את משהו, את יודעת?" צחק.
"אני לא מאמינה שהוא נשך אותי. דווקא הוא."
"מה לעשות? ככה זה אנשים."
"הוא לא איש. הוא כלב."
"די, אל תגידי ככה. הבחור מאוהב."
"היית מת. הוא אוהב את השנייה."
"מי זאת השנייה?"
"אני הערפדה."
"מה??" צחק מאט בתימהון.
"הוא מוטבע עליה. הוא גם ביקש ממני להפוך חזרה לערפדה כדי שהוא יהיה מאושר."
"את צוחקת עלי!"
"לא. הוא ביקש ממני את זה כשנסענו לפה."
"איזה חוצפן! מה הוא מבקש דבר כזה??"
"אני יודעת! ועוד לחשוב שאמרתי לו שאני זו שהייתי אנוכית."
השתתקנו, שקועים במחשבות. לפתע הוא אמר: "לו?"
"מה?"
"את אוהבת אותו?"
"כן." עניתי בעצב.
"באמת באמת?"
"אין לך מושג כמה."
"כמו שאני אוהב את לזלי?"
"דיי, כן."
"אני צריך לספר לך משהו."
"מה?"
"אני ולזלי… נפרדנו."
"מה?!"
"כן. לפני חודש."
"למה?!"
"היא… היא בגדה בי."
"מאט… אני כל כך מצטערת."
"גם אני."
"אתה עדיין אוהב אותה?"
"לצערי."
"איזה דפוקים אנחנו, הא? אני מאוהבת בבחור שנשך אותי ואתה מאוהב במי שבגדה בך."
"אם רק יכולנו לבחור במי להתאהב החיים היו הרבה יותר טובים."
"צודק."
"נגיד, אם אני הייתי מאוהב בך, הכול היה יותר פשוט."
"נכון. ואם אני הייתי מאוהבת בך, הכול היה יותר טוב."
"בדיוק!" צחקנו.
הסתכלנו אחד על השני בחיוך כשקול צחוקנו עוד מהדהד באוויר. סרקתי את מאט מחדש. מאז הפעם האחרונה שנפגשנו הוא השתנה, גם מבפנים וגם מבחוץ. השער שלו היה בהיר יותר והוא היה כמעט בלונדיני, עיניו היו זהובות מתמיד וגופו היה שרירי יותר. הוא היה… עדין יותר ורגוע. אומנם לא היה לי את האומץ להעלות את זה בפניו אבל חשבתי שהפרידה מלזלי רק הועילה לו. שפתיו הגסות היו מחויכות כמו תמיד באותו חיוך אדיש שהפיל המון בחורות ברשתו. לרגע קצר הן גם הפילו אותי.
"לואיז?" שאל בהיסוס.
"כן, מאט?"
"את חושבת על מה שאני חושב?"
"אולי. על מה אתה חושב?"
"על השפתיים שלך."
מאט רכן אליי והתקרב אל שפתיי. שמרנו על קשר עין ולא ניתקנו מבט.מאט היה סנטימטרים ספורים מפני, כמהסס אם לעשות את הצעד או לא. הרגשתי את הבל פיו המתוק כמנטה על פניי. התקרבתי אליו עד ששפתינו נגעו אחת בשנייה. הוא ליטף את לחיי בעדינות והניח את ידיו על צווארי. הנשיקה שלו הייתה רכה ונעימה. הרגשתי חשמל בגוף, מעולם לא הרגשתי ככה. לא עם ואסילי ולא עם סת'. עם מאט זה היה משהו אחר. חדש. שונה. אהבתי את זה.
לבסוף התנתקנו אחד מהשני. הוא חייך אלי ואמר: "את טובה, ילדה."
"גם אתה." חייכתי. רציתי שהוא ינשק אותי עוד פעם, רק כדי להיות בטוחה שמה שאני מרגישה זה אמיתי. ו… טוב, וגם בגלל שאהבתי את זה.
"וואו. זה היה… שונה." מלמל.
"כן.בהחלט."
הוא הסתכל עלי ושתק. הייתה בינינו אווירה מתוחה. ראיתי עליו שהוא לחוץ. שאלתי אותו בשקט: "מה קרה?"
"סתם. אני חושב."
"על מה?"
"עליי. עלייך. עלינו."
"מה אתה חושב עלינו?"
"אני חושב איך נסתדר."
"מה זאת אומרת?"
"האם נסתיר את זה מסת' ולזלי? האם בכלל נמשיך עם זה? כדאי להמשיך עם זה?"
"אני לא הייתי רוצה להסתיר את זה. אם אני עם מישהו אני איתו עד הסוף, לא משנה מה."
"גם אם את עדיין מאוהבת במישהו אחר?"
"גם. כל עוד אני מאוהבת בו אני איתו."
"אפילו אם תפגעי במישהו אחר?"
"תלוי במי אני אפגע."
"בסת'."
"כן. אני אהיה איתו אפילו אם אני אפגע בסת'."
"אפשר שאלה?"
"בטח."
"אני זה הוא?"
"כן."
"את אוהבת אותו?"
"אני בדרך לאהוב אותו."
"את חושבת שהוא אוהב אותך?"
"אני מקווה. אם לא אני אתאכזב."
"זהו? זה מה שהוא מקבל? אכזבה?" צחק.
"כן. זה לא התקדם ל כך אז הוא מקבל אכזבה."
"ואם זה כן יתקדם?"
"אז הוא יקבל… שברון לב." צחקנו.
"וואו, שברון לב. שווה את ההתקדמות."
"אז יש או אין התקדמות?"
"הוא חושב."
"אז שימהר אחרת אני אתאכזב."
"יש לו זמן מוקצב?"
"5 דקות. על השעון."
"את סופרת?"
"כמובן. אני לא יכולה לבזבז את הזמן שלי עליו."
"אני לא שווה זמן??"
"לא. לפחות לא את הזמן שלי."
"למה?"
"כי אין לי כוח לבזבז עלייך חצי שנה ואחר כך לגלות שאתה בכלל לא אוהב אותי!"
"את מתכוונת לסת'. לא אלי."
"אתם דומים. כל הגברים דומים."
"אני לא סת'! אני בחיים לא אהיה כמוהו! אני לא אעזוב אותך. אי אפשר לעזוב אותך. עוד לא הבנת את זה?"
"אז איך הוא עזב?" הרגשתי שאני על סף בכי.
"כי הוא אידיוט. הוא חושב רק על עצמו. הוא רוצה את הנשמה התאומה המטופשת שלו ולא אותך."
"אבל אני רוצה אותו."
"כי לך יש לב זהב. לו יש לב מלוכלך."
"אל תדבר עליו ככה. אתה לא מכיר אותו."
"הוא נשך אותך, לואיז. איזה בנאדם עושה דבר כזה?"
"בנאדם מאוהב?"
"בנאדם מטורף."
"הוא לא מטורף. הוא שונה. אחר. משהו מיוחד."
"משהו מוזר."
"אז מה? אני מוזרה. הוא מוזר. נוכל להיות מוזרים ביחד."
"תוכלי להיות מוזרה איתי."
"אתה לא הוא."
"למזלי."
"די. אני אוהבת אותו. אני דפוקה ומוזרה. אני גם שונאת אותו."
"את לא דפוקה ומוזרה. את בנאדם. זה נורמלי לחלוטין."
"באמת? לאהוב ולשנוא את אותו הבנאדם בו זמנית??"
"כמובן! אם לא היית מרגישה ככה הייתי חושד שאת בכלל לא בנאדם. לואיז, את בסדר גמור. את יותר מזה. את… את מדהימה וחכמה ו… אין מילים לתאר אותך."
"די. אתה משקר. חנפן."
"אני לא! את באמת מדהימה. באמת. ואם את לא רואה את זה אז… אני מצטער, אבל את באמת דפוקה."
"תודה,מאט."
"אל תודי לי. זו את. אני רק מראה לך את זה."
"אז תודה על ההארה."
"על לא דבר."