השקט שלפני הסערה 2 – פרק 30

לאחר חצי שעה התעוררתי שוב. לא הצלחתי להירדם בחזרה. סת' כבר נרדם ממזמן והדבר היחיד שנותר לי לעשות זה לבהות בו ולהרהר. הוא נראה כל כך שלו ורגוע. החלומות שלו היו מלאים בצבעים והמון פעמים אני הופעתי שם. הפעם הוא חלם שמאט גונב אותי ממנו. בחלום צחקתי בפניו כשאני מחבקת את מאט. במציאות דמעה בודדה התגלגלה במורד לחיו. הוא בכה. הוא בכה בגללי. נפעמתי מרמת הכאב שלו. מזה שאני כל כך קשורה אל האושר שלו. חזרתי לראות את חלומו. הוא היה מלא בכאב ועצב. רציתי להעיר אותו, שיפסיק לחלום דברים כאלו, אבל לא יכולתי. הוא היה עמוק בתוך החלום וזה נראה לי פשע להעיר בנאדם משינה.
הוא המשיך לחלום. בחלום נישקתי את מאט. נראינו מושלמים ביחד למרות שהרגשתי בחילה כששפתי נגעו בשלו. עוד דמעה נפלה מעינו של סת'. לא יכולתי לסבול את זה יותר.
"סת'! תתעורר!" קראתי וניערתי אותו.
הוא התעורר והסתכל עלי. לרגע אחד הוא כעס עלי כשנזכר בחלום אבל מיד הבין שהוא ער.
"מה קרה?" שאל מבולבל.
"כלום. רק רציתי ש… שתפסיק לחלום." לא יכולתי לשקר לו.
"את… את הסתכלת על החלום שלי?"
"כן. אני באמת לא מבינה איך אתה חולם דברים כאלו. זה נורא." אמרתי זועמת. משום מה, כעסתי.
"אני לא שולט על החלומות שלי."
"אתה כל כך מעצבן! כל הזמן חושב על זה שאני אפרד ממך! כל הזמן חושב שזה נגמר! כל הזמן דואג ועוזר ו… וחולם על דברים טיפשיים! אוף! אני שונאת שאתה לא סומך עלי!" לא היה לי מושג מאיפה בא הכעס הזה.
"אני… אני לא מבין על מה את כועסת." מלמל בחוסר ביטחון.
"אני כועסת עלייך! על זה שאתה לא סומך עלי! על זה שאתה כל הזמן פוחד שניפרד למרות שזה אף פעם לא יקרה!" באותו רגע כבר העפתי את השמיכה מעלי וקמתי כועסת ורותחת.
"אני… אני סומך עלייך." הוא לא ידע מה להגיד. הוא בכלל לא ידע מה אומרים במצבים כאלו.
"מה שתגיד." מלמלתי ונשענתי על השולחן שלו. התמונות היו מפוזרות עליו. לקחתי אחת מהן, שלי ושלו ובהיתי בה. לפתע, בלי שום אזהרה, דמעות התחילו לרדת מעיני למרות שזה בכלל לא היה אפשרי.
סת' ראה את הדמעות ומיהר לקום אליי. הוא אמר בדאגה: "יפה שלי, מה קרה? למה את בוכה? יפה שלי…"
"אני… אני לא יודעת." מלמלתי מבעד לדמעות. לפתע פרצתי בבכי משחרר. סת' הסתכל עלי מבולבל ומודאג. כל גופי רעד מהבכי. סת' חיבק אותי, מאמץ את גופי אליו, מקווה שהדמעות המוזרות יפסיקו.
"ששש…. אל תבכי, יפה שלי…" הוא חיבק אותי יותר ויותר חזק עד שהדמעות הפסיקו. כל מה שנשאר מהבכי זה משיכות אף ספורות ועיניים נפוחות.
"זהו? נגמר הבכי?" שאל ברכות.
"כן." מלמלתי והנחתי את ראשי על חזהו.
"מה קרה? למה בכית?"
"ראית אותנו. היינו כל כך מאושרים…" אמרתי בעצב, מתאמצת לא להתחיל לבכות שוב.
"ועכשיו אנחנו לא מאושרים?" שאל בגבה מורמת.
"לא כמו אז."
"ככה את מרגישה?" שאל בעצב.
"כן. אוף! זה הכול בגלל מאט!" התפרצתי והתרחקתי ממנו. סת' נבהל משינוי מצבי הרוח שלי ונשען אחורה על השולחן, תופס מרחק בטוח ממני.
"מה עשה מאט?"
"הוא הרס הכול. הוא הרס לנו את הזוגיות! בגללו אתה לא סומך עלי ובגללו-"
"מזה השטויות האלו?? אני סומך עלייך! אני סומך עלייך במאה אחוזים! והוא לא הרס כלום! הדבר היחיד שהוא עשה זה להביא לי חלומות רעים. הקשר שלנו חזק מתמיד. ואנחנו הרבה יותר מאושרים מאז." הוא התקרב אליי ונישק אותי בתשוקה. שפתיו היו רכות כמשי היוקרתי ביותר. ידיו חיבקו את גבי, מצמידות אותי אליו כמה שיותר. כרכתי את ידי סביב צווארו ונתתי לתשוקה המתפרצת שבי להשתחרר ולעטוף אותנו באהבה שבאה מכל הלב. שלו ושלי.