השקט שלפני הסערה 2 – פרק 4

השתתקנו לזמן קצר, סתם בוהים אחד בשני ללא סיבה כשלפתע אמרתי: "מאט?"
"כן, לו?"
"אני צריכה את עזרתך."
"במה?"
"אני צריכה לדבר עם ג'ף."
"על מה?"
"על סת'." פניו התעוותו לרגע כשאמרתי את שמו.
"אוקיי. איך אני יכול לעזור?"
"תוציא אותי מפה." ביקשתי.
"אבל את… את מגובסת."
"בדיוק. אני צריכה שתיקח אותי לג'ף."
"איך?"
"מאיפה לי לדעת?? תחשוב על משהו."
"רוצה שאני אקח אותך שק קמח?"
"זה לא יהיה כבד?"
"ילדה, אני ערפד."
"נכון. שכחתי לרגע." מאט חייך ולקח את ידי. הרגשה לא נעימה התפשטה בבטני משום מה.
"טוב, יאללה, מה אתה בוהה? תוציא אותי מפה." אמרתי וחייכתי חיוך מזויף שהסתיר את רגשותיי.
מאט קם מהכיסא ולקח את כיסא הגלגלים שעמד בצד. הוא הרים אותי בזהירות והניח אותי בכיסא. שאלתי אותו: "לאן אתה לוקח אותי עם הכיסא הזה?"
"למטה. כדי שנצא."
"את זה יכולתי לעשות גם לבד. קח אותי שק קמח וקפוץ מהחלון."
"אבל זה מסוכן." התנגד.
"כל החיים שלי מסוכנים. אני עצמי מסוכנת. יאללה, נו, קח אותי שק קמח, מאט!"
מאט גלגל את עיניו והרים אותי מהכיסא. הוא סחב אותי על גבו וניגש אל החלון.
"בטוחה?" שאל בהיסוס.
"בטוחה." אמרתי בביטחון מלא.
מאט התכונן לקפיצה. הרגשתי בגופו שהוא מפחד. לאחר כמה דקות של היסוס הוא לבסוף קפץ בחינניות אל הקרקע. הרוח הכתה בפניי ופרעה את שערי. התגעגעתי להרגשה הזו. מאוד.
לאחר שניות ארוכות הוא נחת ברכות על האספלט בחניה של בית החולים. בעדינות הוא הוריד אותי לקרקע.
"את בסדר?" שאל בדאגה.
"כן. הרגל קצת כואבת אבל זה בסדר. אני בסדר."
"את בטוחה שאת בסדר?"
"אני בסדר גמור, מאט. קח אותי אל ג'ף." אמרתי קצרת רוח.
מאט הרים אותי שוב על גבו והתחיל לרוץ אל היער. הנחתי את ראשי על גבו הרחב ונשמתי עמוק, מנסה להרגיע את האדרנלין שזרם בגופי.
הדרך אל היער הייתה קצרה בזכות מאט. הוא בחר את הדרך הקצרה ביותר והקלה ביותר לרוץ בה.
לאחר 10 דקות הגענו אל קרחת היער. זאב בעל פרווה בהירה נמנם בצלו של אחד העצים. ירדתי בזהירות מגבו של מאט והוא עזר להגיע לג'ף. מאט העיר אותו בעדינות והוא פקח את עיניו הכהות לרווחה. תוך שניות ג'ף הפך מזאב לבנאדם. הוא לחש בקרירות: "לואיז."
"היי,ג'ף."
"מה את עושה כאן?" ג'ף לא אהב אותי. הוא חשב שאני זו שהרחיקה את סת' ממנו.
"אני צריכה לדבר איתך. על סת'."
"מה איתו?" שאל בחשדנות. לפעמים הרגשתי שהוא כמו האבא שמעולם לא היה לסת'.
"שמעת מה קרה?"
"לא… מה קרה?"
סת' נשך אותי."
"מה?!" הוא זעק.
"הוא גם ביקש ממני להפוך לערפדה."
"אידיוט."
"אתה יודע איפה הוא? אני צריכה בדחיפות לדבר איתו."
"לא. מצטער."
"יש לך רעיונות איפה הוא יכול להיות?"
"אני חושב שהוא נמצא במקום שלו."
"המקום שלו?"
"כן. זה מקום כזה מוסתר בחוף. איפה שהאבנים." הבנתי למה הוא מתכוון. הכרתי את המקום טוב מאוד.
"תודה."
"אה… לואיז?"
"כן?"
"מה קרה בינכם?"
"אני… אני לא הנשמה התאומה שלו יותר."
"כי השתנית?" ניחש.
"כן."
"והנשיכה?"
"אני מניחה שהוא פשוט רצה לדבר איתי ואני ברחתי. הוא רדף אחרי עד שהוא תפס אותי ברגל."
"מה אהבה עושה לאנשים…"
"כן,אה?" קול קטן אמר לי: 'אבל אתם לא אוהבים. הוא לא אוהב אותך.' הרגשתי דקירה קטנה בלב. קטנה אבל כואבת.
ג'ף הנהן בהבנה ואמר: "יאללה, לכו. תתפייסו."
"ביי."
"ביי."
נפרדנו מג'ף ומאט הרים אותי ורץ אל החוף של הופ. כיוונתי אותו אל הסלעים. עוד לפני שהגענו הצלחתי לזהות את הבלורית הכהה של סת'. כשהיינו מספיק קרובים לחשתי למאט שיוריד אותי. ביקשתי ממנו שילך ושאני אפגוש אותו מאוחר יותר. הוא לא היה מרוצה מזה אבל הסכים בלית ברירה.
צלעתי אל מחבואו של סת'. הים שצף וקצף ורוח קרירה הגיעה ממנו. התקדמתי צולעת לאט לאט אל הסלעים עד שמצאתי אתו. הוא ישב שפוף ראש ונראה שקוע במחשבות.
"סת'?" שאלתי בקול שקט. הוא הרים את ראשו ומבטינו נפגשו. חייכתי סמוקה והוא החזיר לי חייך מאולץ.
"מה את עושה פה?" ראיתי בעיניו שהוא שמח שבאתי לחפש אותו. הוא רצה שאני אבוא.
"אני צריכה לדבר איתך."
"זה ייקח הרבה זמן, אה?"
"ככה זה אצלנו." צחקתי מעט והשתתקתי.
הוא קם ועזר לי לשבת לידו בעדינות. ידו המשיכה להחזיק לי את היד אפילו שישבתי בביטחון על הסלע.
"מה החלטת?" הוא שאל בשקט. אומנם קולו היה רגוע אבל זיהיתי טון מאיים בקולו העמוק.
"בקשר למה?" התבלבלתי.
"בקשר ל… לשינוי."
"עוד לא החלטתי. אתה מודע לזה שאתה מבקש ממני להקריב המון, נכון?"
"כמובן שכן. בחיים לא הייתי עושה את זה אם לא הייתה ברירה."
"אני יודעת." הייתי נורא מודעת לזה שהוא עדיין החזיק לי את היד. למרות שלא רציתי, אהבתי את זה.
"אני צריך את זה. אני זקוק לזה. זה תנאי חיים בשבילי."
"אני יודעת."
"אז מה את הולכת לעשות?"
"אין לי מושג." אמרתי בכנות.
שתקנו והסתכלנו על הים, נהנים מהרגע שנוצר בינינו. אחרי כמה דקות שאלתי: "סת'?"
"כן?" הוא התעורר ממחשבותיו.
"למה נשכת אותי?" שאלתי כשאני לא מסוגלת להביט בעיניו.
"הכעס שלט בי."
"זו לא סיבה." הרמתי את ראשי בכעס. השער שלי הפריע לי לראות את סת' ומיהרתי להזיז אותו מפניי אך סת' השיג אותי. בתנועה עדינה שבעדינות הוא הזיז את ניץ השער שדבק לעיניי. לבי דפק בחזקה בחזי. לא האמנתי שרק מגעו בפניי יכול לגרום לי כזאת התרגשות עצומה בפנים.
הוא הזיז את ידו והרגשת החמצה הורגשה אצלי בלב. הוא אמר כשמבטו מחזיק במבטי: "להגיד לך את האמת? רציתי לדבר איתך. הייתי מוכן לעשות הכול כדי לדבר איתך באותם רגעים."
"למה?"
"כי ידעתי שפגעתי בך. לא הייתי מוכן לזה שאני אפגע בך. לא יכולתי לסבול את המחשבה שפגעתי בך. שבגללי את עצובה."
"אז כן יש לך רגשות כלפיי." חייכתי בשמחה.
"כמובן שיש לי. תמיד היו לי." הוא העביר את אצבעו על גב ידי בליטוף עדין שהעביר בי צמרמורת נעימה.
"אז שיקרת לי."
"מתי?" מבטו עלה ונפגש במבטי.
"אמרת שאתה אוהב אותה." הוא החזיר את מבטו אל ידי והמשיך בליטופיו.
"נכון. זה לא אומר שאני לא אוהב אותך."
"מה? מה זאת אומרת?"
"אני אוהב אותך, לואיז. זה לא ברור?" הוא הסתכל עלי במבט אוהב.
"אבל… אני לא הנשמה התאומה שלך." התבלבלתי.
"אז מה?"
"אז זה אומר ש…"
"כן. אני אוהב אותך ללא שום קשר לנשמה תאומה או לא. תמיד אהבתי. מהרגע שהגעת אהבתי. מהמבט הראשון אהבתי."