השקט שלפני הסערה 2 – פרק 7

לבסוף, לאחר יממה ארוכה של ייסורים פנימיים השרפה נגמרה. התהליך הושלם. זה באמת נגמר? אני סוף סוף יכולה לדבר עם סת'??
התרוממתי מהחול בזהירות. סת' הסתכל עליי נדהם ומבולבל. אחרי יממה שלמה שהייתה מאובנת אני יכולה להסביר לו מה קרה.
"לואיז? הכול בסדר?" שאל, מודאג עד כאב.
"כמובן. אתה לא רואה שמשהו השתנה בי?" שאלתי בחיוך שובב.
סת' העביר את מבטו מקצות אצבעותיי עד לקודקוד ראשי. הוא סרק את גופי ולבסוף אמר בקול שקט ונדהם: "את… את השתנית."
"גאון שכמותך! סוף סוף קלטת!"
"את השתנית!" אמר וצחק.
"בשבילך." אמרתי בחיוך.
הוא הסתכל עלי למשך כמה דקות ואמר בחיוך המום: "זה חזר. החיבור."
"אני הנשמה התאומה שלך?" שאלתי נדהמת.
"איך אפשר שלא תהיי??" הוא צחק וחיבק אותי בחזקה. הוא שלי! זה סופי!
"אני לא מאמין שעשית את זה בשבילי!" הוא צהל משמחה.
"בשבילנו." תיקנתי אותו.
"שנייה." חיוכו ירד מפניו לאט לאט.
"מה קרה?" שאלתי מודאגת.
"המשפחה שלך."
"מה איתם?" ניסיתי להישמע אדישה אבל ידעתי שסת' רואה כמה אני רגישה לגבי זה.
"תישארי איתם בקשר?"
"כמובן. אם הם באמת אוהבים אותי אז הם יקבלו אותי כפי שאני והם יקבלו אותך כפי שאתה."
"את תספרי להם עליי?" שאל מופתע.
"ברור. אתה החבר שלי."
סת' חייך וחיבק אותי. מגע גופו היה כל כך חם. זה היה כמו תנור לוהט.
"את כל כך קרה עד שאני לא מבין איך את כל כך חמה מבפנים." הוא לחש באוזני.
"את חם מבפנים וחם מבחוץ." עניתי לו בלחישה. הוא נישק את מצחי והנחתי את ראשי על כתפו. אין לי מושג כמה זמן עמדנו ככה מחובקים. לא דיברנו, לא היה צורך במילים. דיברנו ללא מילים, רק במבטים. במגע. נהניתי לעמוד שם בזרועותיו. הוא נתן לי הרגשה בטוחה, ששום דבר לא יכול לפגוע בי. הרגשתי כאילו שום דבר בעולם לא יכול לנתק אותי ממנו. לא היינו שניים, היינו אחד. העולם נעצר ורק אנחנו היינו בו, לבד.

אחרי חצי שעה של עונג רצוף סת' לחש לי: "השמש כבר שקעה, לואיז."
"לא אכפת לי." אמרתי ונצמדתי יותר אליו, אם זה בכלל היה אפשרי.
"ידאגו לנו."
"לא אכפת לי."
"צריכים אותי בבית."
"לא אכפת לי."
"את צריכה לחזור לבית חולים."
"לא אכפת לי."
"את יודעת שגם לי לא אכפת אבל אנחנו חייבים לחזור." ליטף את שערי.
"אם לא אכפת לך אז פשוט תסתום ותחבק אותי."
"טוב, תפסת אותי. אכפת לי." הוא צחק והידק אותי אל גופו החם.
"אבל נעים לי ככה. אני לא רוצה ללכת."
"גם אני לא רוצה ללכת."
"אבל יש לנו דברים לעשות."
"מה יותר חשוב מלחבק אותך?" שאלתי.
"לדאוג לך."
"היי, אתה זה שנשכת אותי." צחקתי.
"בדיוק, האחריות היא שלי. קדימה, בואי." אמר וניתק את עצמו ממני. הוא כרך את זרועו סביבי בחיוך ונישק אותי בלחי.
"אתה מבאס." אמרתי חמוצת פנים.
"אני אשב לידך בבית החולים." הציע לי.
"טוב." התרצתי והוא הרים על הידיים.
"וואו, וואו. מה אתה עושה?" נבהלתי וכרכתי את ידי סביב צווארו.
"את צריכה ללכת איכשהו לבית החולים, לא?"
"כן… אבל לא ככה."
"ככה מאט עשה." אמר כשמבטו רחוק ממני.
"אתה לא מאט ולעולם לא תהיה." הפניתי את ראשו אליי. הוא חייך ונישק אותי חטופות בשפתיים.