השקט שלפני הסערה 3 – פרק 1

העצים רטטו ברוח של הופ הקרה. רוח סתווית נעימה פרעה את שערי השחור. ליטפתי ברכות את בטני השטוחה, חושבת בחיוך על העובר שמתפתח לו שם. מבט המום מצדו של סת' ליווה את תנועותיי הרכות. הוא ידע בדיוק על מה אני חושבת וזה לא מצא חן בעיניו. אבל מה אכפת לי? הולך להיות לי תינוק עם אהבת חיי. אני מאושרת. פשוט מאושרת.
"את באמת מאמינה לו?" שאל לא מאמין. חייכתי אל סת' הנדהם. שון הסתכל עלינו בשמחה, כאילו אנחנו המופע הכי לוהט בעיר.
"סת'… הולך להיות לנו תינוק." לחשתי בקול נרגש.
"עם כל הכבוד והרצון, ואת יודעת כמה רצון יש פה. אני לא חושב שאת יכולה להתבסס על שטויות של ילד בן 17. את לא בהריון." התנגד.
"אבל… אתה לא מבין שעכשיו, כשאני באמת בהריון, אני יודעת שאני מוכנה לתינוק??"
"לואיז, אממ… אפשר לדבר איתך בפרטיות?" ביקש סת'. שון הבין את הרמז העבה והלך בצעדים שקטים חזרה אל ביתו. סת' בער וזעם. בכלל לא הבנתי למה. זה נראה כאילו הוא כועס על זה שאני נושאת את תינוקו.
"את מוכנה לחזור לשפיותך?" שאל בעצבנות. אני, לעומתו, הייתי רגועה לחלוטין.
"די כבר." ביקשתי. דבריו פגעו בי. הוא לא הבין ש… שעכשיו אני מרגישה שכל מה שאני רוצה זה… זה סת' קטן בזרועותיי הלבנות, שימצמץ אליי בעיניו החומות? הוא לא מבין שאני יעשה הכול כדי לקבל את אותו סת' קטן?? שום דבר לא חשוב. זה רק אני והמשפחה שלי.
"יפה שלי, אני לא רוצה לפגוע בך." מלמל בכאב. תמיד הערצתי את התכונה הזו בו, זה שכואב לו בגלל פגיעתו בי.
"סת', אני בהריון." אמרתי בביטחון יציב כסלע.
"את מאמינה למטורף בן 17 שאומר שהוא יכול לנסוע בזמן ושאנחנו הוריו, למרות שאנחנו קטנים ממנו בשנה?!" שאל בייאוש.
"כן, אני מאמינה לו."
"למה?" שאל בשקט.
"אני לא יודעת. משהו בו גורם לי… גורם לי להאמין לו."
"ואת… את באמת חושבת שאת בהריון?"
"אני בטוחה." אמרתי בראש מורם והתקרבתי אליו. הוא הסתכל עליי במשך כמה רגעים, בוהה בפניי הבטוחות.
"סת', בוא." אמרתי ברכות. הוא התקדם צעד אחד אליי. לקחתי את ידו הגדולה ושמתי על בטני. הבעת הפתעה התפרשה על פניו. הוא כיווץ את גבותיו ומלמל: "היא חמה."
"כי גדל שם יצור חי." הסברתי לו.
"זה… זה עדיין מטורף."
"מי אמר שזה לא?" צחקתי ומשכתי אותו לנשיקה ארוכה. הוא כרך את ידו סביב מותניי, משחק בשערי הארוך. נפרדתי ממנו לכמה רגעים, רק כדי להסתכל על פניו היפות.
"את באמת בהריון." קבע, לא שאל.
"ואתה זה שתגדל אותו איתי." הרמתי את גבותיי ונישקתי אותו קלות. הוא גנב עוד נשיקה קטנה ממני ופרצתי בצחוק משחרר.
"אוי, אימא שלי!" קראתי ורצתי פנימה, מתנתקת מידיו החמות של סת'.
"היי, אימא !" אמרתי מאושרת.
"לואיזי, מה קרה." שאלה מבולבלת למראה האושר שקרן ממני.
"כלום, למה שיקרה משהו?" החלטתי שאני לא מספרת כלום עד שבאמת יראו שאני בהריון. למה להלחיץ?
"אממ… סתם, את פשוט כל כך… מאושרת." אמרה מבולבלת מרגע לרגע.
"את ואבא לא עייפים מהטיסה? אולי כדאי שתלכו ותנוחו בבית מלון?" הצעתי בחיוך. רציתי לדבר קצת עם סת', להבין מה קרה ואיך.
"כן, את צודקת." אמרה וקמה. היא חיבקה אותי ארוכות ונישקה אותי בלחי. היא ואבא לא יצאו משם עד שהבטחתי להם שאני אוכל טוב ואשמור על עצמי. הורים.
סת' כבר היה בחדר שלי, שוכב על המיטה ומחק באחת התמונות שלו.
"היי." אמרתי בשקט. הוא הרים את ראשו והסתכל עליי בעיניים אוהבות. התיישבתי לידו במיטה, נהנית מהשתיקה שהשתררה בנינו.
"אנחנו הולכים להיות הורים." לחש סת' בחיוך רחב.
"סת', אני מפחדת." הודיתי.
"זה בסדר, גם אני מפחד. זה דבר נורמלי." הרגיע אותי ולקח את ידי בעדינות. כמו תמיד שהוא לחוץ, התחיל לשחק בידי ולצייר שרבוטים נעימים.
"אוי אנחנו נהיה הורים גרועים?" שאלתי בלחש מפוחד.
"אל תדאגי. אנחנו נהיה מעולים." ניסה להרגיע אותי ללא הצלחה.
"איך זה קרה בכלל? אני… אני ערפדה."
"ציירת את זה, אולי?" שיער.
"לא. וגם לא הייתי עושה דבר כזה. זה כאילו התינוק הוא של הכישרון שלי ולא שלי."
"יש לי… השערה, אבל אני לא בטוח."
"נו?"
"כשהפכת לאנושית… היו לך תכונות של ערפדה, נכון?"
"כן, חלק."
"אז, כנראה, כשהפכת לערפדה שוב, נוספו לך תכונות אנושיות."
"ואחת מהן היא היכולת להיכנס להריון?"
"כנראה."
"יש לי גוף כזה מוזר." מלמלתי.
"יש לך גוף מושלם." אמר והסתובב אליי, מבטו נעוץ על עיניי הזהובות. הוא ליטף בעדינות את לחיי, נוגע – לא – נוגע בעורי הקר. לאט לאט התקרב אליי עד ששפתינו נפגשו. הוא רכן מעליי, מתקרב כמה שיותר. כרכתי את ידיי סביב מותניו, מחיקה את ידיי על גבו הרחב. שפתיו החמות עברו לנשק את צווארי החלק, מנשקות ברכות אינסופית.
"סת'…" לחשתי ברכות. הוא המהם, כאומר שהוא מקשיב.
"בוא ננסה." אמרתי בהתרגשות. במהירות הוא הרים את ראשו והסתכל אליי בשאלה. הנהנתי באיטיות והתחלנו לחגוג את אהבתנו.