התאהבתי במורה שלי פרק 28

"אני…אני מצטערת בן, אני לא יכולה, לא ככה", אמרתי, כמעט לוחשת את המילים שלא כל כך הייתי בטוחה בהן. הבטתי בעיניו השחורות שאני כל כך אוהבת…הן נראו עכשיו כמו ים שחור סוער והרגשתי את ליבי נמחץ והרגשתי איך הוא התנפץ לרסיסים.
הוא קם והביט בי במבט שנראה מאוכזב והתקדם לעבר הכיסא שממולי, הוא התיישב עליו ושם את פרקיי ידיו על ברכיו וקבר את פניו בין שתי ידיו הגדולות.
"חשבתי שתביני אותי אלכסה, שתביני אותי לפחות טיפה…אבל את תמיד חושבת שאני לא רוצה אותך, שאני תמיד חושב על בנות אחרות, זה כואב את יודעת?זה גם פוגע, את לא סומכת עליי", הוא אמר בקול רועד כאילו כל שנייה הוא עמד לבכות.
"בן…איך אתה היית מרגיש אם היית חושב שאני אוהבת מישהו אחר?", שאלתי אותו בבכי שקט, הוא הביט בעיניי במבט קצת מופתע.
"את שכחת איך האמנתי לך שרועי נישק אותך ולא את אותו?את כבר הספקת לשכוח את זה?", הוא זרק לעברי את השאלות האלה וקם מהכיסא שלו והתקדם לעברי.
"את באמת הספקת לשכוח?", הוא לחש ותפס את פניי בשתי ידיו.
"לא, בן…כשתהיה מוכן לדבר עליה, אתה יודע איפה למצוא אותי", אמרתי וקמתי במהירות מהכיסא, התנתקתי מידיו ויצאתי ממשרדו, משאירה אותו כאוב ופגוע, למרות שאני זאת שאמורה להיות פגועה, הוא עדיין אוהב את האקסית שלו, מה הוא מצפה ממני שאעשה?שארגיש?
הרגשתי שאיבדתי אותו, שאני והוא לא נהיה יותר ביחד, זה הסוף.
כל הדרך לחדר לא הפסקתי לבכות, לא יכולתי להפסיק, זה כאב לי, הרגשתי כאילו חלק אחד ממני נתלש ולא יחזור יותר למקומו, בן, הוא יותר לא יהיה הבן שלי.

הגעתי למגורים של הבנות, התיישבתי על המדרגות והוצאתי מהחפיסת סיגריות שלי סיגריה ותחבתי לפי, הדלקתי אותה ולקחתי שאיפה עמוקה אל ראותיי, הרגעתי טיפה את העיקצוצים שהרגשתי בגופי, אבל רק לזמן קצר, סיגריה לא תצליח להשכיח את בן ממני, אני גם לא חושבת שמישהו אחר יצליח, זה חזק מידי מה שאני מרגישה אליו.
למה הייתי חייבת לסבך את עצמי כל כך?למה לא יכולתי לצאת עם מישהו בגילי, עם מישהו מותר?למה הכל חייב להיות מסובך ובלתי אפשרי בחיים שלי?
עישנתי את הסיגריה, מסתכלת מסביבי וחושבת מה לעשות?האם יש כזאת אפשרות לתקן?אני כבר לא בטוחה, אני ובן זאת הייתה טעות אחת גדולה.
סיימתי לעשן, הסיגריה כבר הייתה זרוקה כמה מטרים ממני, הדמעות לא הפסיקו לרדת והרגשתי את החוסר אוויר חונק אותי ומקשה עליי לנשום.
"אלכסה?יפה, מה יש לך?למה את בוכה?", רועי שאל ומבטו נראה דואג, הוא התיישב על ידי ושם את ידו על גבי.
"אני…", באתי להגיד אך הבכי גבר עליי, בכיתי כמו ילדה קטנה בין זרועותיו של רועי, הוא ליטף את ראשי ברוך ובעדינות מרגיעה, הבכי כבר פסק והחנק נעלם.
אני חושבת שישבנו ככה חמש דקות, הוא לא הפסיק ללטף את ראשי ולהיות לצידי, אהבתי את התחושה המרגיעה הזאת שהוא החדיר בי, לא רציתי להתנתק מחיבוקו.
"אלכסה", הוא קרא בשמי והתנתקתי מחיבוקו והבטתי בעייני הדבש שלו.
"בואי אני אקח אותך לחדר, תלכי לישון קצת", הוא אמר וחייך חיוך קטן.
קמנו מהמדרגות והלכנו לחדרי.

"תשני קצת, תירגעי, הכל יהיה בסדר יפה, בסדר?", הוא אמר בקול מרגיע וכיסה את גופי בשמיכה שלי והנחית נשיקה קטנה על המצח שלי.
הוא קם מהמיטה והתקדם לכיוון הדלת.
"רועי", קראתי בשמו, הוא הסתובב לכיווני.
"תודה", אמרתי וחיוך קטן עלה על פניי.
"בכיף יפה, אני אחזור יותר מאוחר", הוא אמר ויצא מהחדר.
***

הפלאפון שלי צילצל, מה שגרם להעיר אותי מהשינה העמוקה ששקעתי בה.
הבטתי על המסך וזאת הייתה רננה.
"הלו", עניתי בקול עייף.
"איפה את?", היא שאלה ושמעתי בקולה את הדאגה.
"בחדר, תבואי", אמרתי וניתקתי את השיחה.
השעה כבר שלוש בצהריים, פיספסתי את כל יום הלימודים, בן אפילו לא טרח להתקשר, כנראה שהוא גם לא יתקשר.
רננה פתחה את הדלת ונכנסה.
"תגידי מה עובר עלייך, איפה את כל היום, בן רותח, את לא מבינה, כולם אמרו שהוא השתגע, הוא התנפל על כולם והעניש כמעט את כל מי שהעז להוציא מילה מהפה, מה עובר עליכם?", היא שאלה והתרוממתי לישיבה, לקחתי נשימה עמוקה וסיפרתי לה הכל.
"אני אגיד לך משהו, אבל אל תכעסי עליי בסדר?", היא שאלה והנהנתי בראשי.
"אני חושבת שלא נהגת כמו שצריך, את היית צריכה לתת לו את הזמן שלו לספר לך עליה, אולי זה באמת נושא רגיש?הוא תמיד עמד לצידך אלכסה, אני חושבת שהיית צריכה להסכים איתו", היא אמרה וגרמה לי לערער בהחלטה שלי, אולי היא צודקת?אבל הוא עדיין אוהב אותה, איך אני אוכל להיות איתו בידיעה שהוא עדיין אוהב אותה?זה בלתי אפשרי ולא תקין.
"רננה הוא עדיין אוהב אותה", אמרתי ודמעה בוגדנית זלגה על מורד לחיי.
"מאיפה לך לדעת?הוא אמר את זה?", היא שאלה והנדתי את ראשי.
"רואה?את צריכה להביא לו הזדמנות להסביר לך, תני לו את הזמן שלו", היא אמרה אבל לא, אני לא יכולה להתמודד עם זה.
"לא רננה…אני לא מתכוונת לחזור לבן יותר, זה נגמר", אמרתי לה, בטוחה בעצמי ובהחלטה שלי.