התאהבתי במורה שלי פרק 31

נכנסתי לחדר שלי, זרקתי את התיק הכבד שלי על הריצפה והתיישבתי על המיטה שלי.
לרגע חשבתי למה חזרתי בכלל, רן לא בבית, אין לי כאן אף אחד.
הדמעות החלו לזלוג על לחיי, הרגשתי געגוע חזק לחיים הישנים שלי, להורים שלי, לחברים שלי.
הרמתי את התמונה שלי עם ההורים שלי ורני מהשידה והסתכלתי עליה בעיניים דומעות וכואבות, הלב שלי נמחץ, היינו כל כך מאושרים שמה, בלי דאגות ובלי בעיות, אני חשבתי לעצמי איך הכל השתנה ככה ברגע?
אתה לעולם לא תדע לאן החיים יובילו אותך ולאן תגיע, החיים מלאים בהפתעות טובות ורעות.
***

"אמא, הכנת משהו לאכול?", שאלתי אותה ברכות, היא הביטה בי במבט הריקני שלה וקמה מהספה והתקדמה למטבח.
היא פתחה את המקרר והוציאה סיר גדול ושמה על השיש.
היא הוציאה צלחת מהארון ושמה ליד הסיר.
היא שמה על הצלחת שלוש ממולאים עם קצת רוטב ושמה במיקרוגל.
"תודה אמא", אמרתי וחיבקתי אותה מאחורה, הרגשתי שאני כבר לא יכולה לשלוט על עצמי, רציתי להרגיש את אמא שלי, את האישה שנהגתי לאוהב יותר מכולם, האישה שלימדה אותי את הערכים שלפיהם אני חייה והולכת עד היום.
היא נשארה קפואה, לא זזה, פשוט עמדה וחיכתה ליד המיקרוגל.
"אמא…", יבבתי בבכי שקט, היא עדיין לא הגיבה, היא עדיין אדישה לבכי שלי, למילה "אמא"
המקרוגל החל לצפצף וסימן שהממולאים התחממו.
אמא שלי הוציאה את הצלחת מהמיקרוגל ושמה בשולחן ביחד עם מזלג ולחם.
היא חזרה לסלון, לא הביטה בי אפילו והתיישבה כאילו לא קרה כלום, כאילו לא חיבקתי אותה אחרי שנתיים שלא התחבקנו.
זה צבט לי את הלב, הדמעות זלגו, והתיאבון כבר אבוד.
השארתי את הצלחת כמו שהיא וחזרתי לחדר שלי.
נזרקתי על המיטה ובכיתי כמו ילדה קטנה.
***

"יש לנו שיעור ספורט היום", אלה אמרה בהתלהבות ובחיוך שובבי.
"נו ו…", אמרתי, לא מבינה ממה היא כל כך מתלהבת, זה סה"כ שיעור ספורט.
"זה אומר….שרואים היום את בן מזיע", היא אמרה ובחיי שכמעט העפתי לה סטירה, נמאס לי כבר לשמוע אותה מפנטזת על בן, נמאס לי שהיא מוציאה את המילה "בן" מהפה שלה.
חודשיים כבר שאנחנו לא מדברים, אנחנו בייחסי מורה ותלמידה, זה כל מה שנותר משנינו.
האמת היא שאני עדיין לא שכחתי אותו, איך אפשר לשכוח אותו אם אני רואה אותו כל יום וכל היום כמעט מול העיניים שלי?
ביקשתי מהמנהל לעבור לכיתה של רננה, אבל הוא אמר שזה בלתי אפשרי והתחיל לחקור אותה מה הסיבה ולבסוף התייאשתי, לא ידעתי איך להתמודד עם כל השאלות האלה.
נכנסנו לאולם ספורט, חלק מהכיתה כבר ישבו על הספסל ובן עמד מולם, אני ואלה הצטרפנו אליהם והתיישבנו על הספסל.
הסתכלתי על בן, על היופי המחוספס והגברי שלו, במיוחד עם הזיפים שנתנו לו מראה יותר מבוגר מגילו.
כאילו הפרידה בינינו עשתה לו טוב.
הוא והבלונדה שלו, מיטל אני חושבת…לא זוכרת איך קוראים לה, תמיד ביחד, מסתובבים, צוחקים ואפילו מתחבקים ביחד.
זה מפריע לי וגורם לי לשנוא אותה מיום ליום יותר ויותר, זה גרם לקנאה שלי לבעור ולרצות להיות במקומה, שהוא יצחק איתי ויגע בי ויסתובב איתי, אבל המציאות היא אחרת לגמרי ואני חושבת שאני כבר צריכה לקבל את זה.
לאחר שעוד תלמידים מהכיתה הגיעו והתיישבו על הספסל וחלק על הריצפה, בן בדק אם מישהו חסר.
כשעיניו השחורות הביטו בי, הרגשתי שהלב שלי מקפץ בחזי ודופק במהירות מופרזת.
המבטים שלו משפיעים עליי עדיין, אני חושבת שעכשיו אפילו הם משפיעים עליי יותר.
"תיהיו בשקט", בן אמר בקול סמכותי אך עם זאת בקול קשוח וגברי שגרם לי לנשוך את השפה התחתונה.
"היום אנחנו מתחילים להתאמן על הסולמות, בסוף שנה יש לכם בגרות בספורט ואני רוצה שכל אחד יצליח בו, אבוי לאחד שיכשל, אצלי בכיתה כולם חזקים וכולם יכולים, אני עכשיו אני רוצה שכולם יקומו ויתפוס לעצמו סולם ויחכה לי שם.
הוא אמר וכולנו קמנו וכל אחד נעמד ליד סולם.
אלה הסולמות מעץ הרחבים האלה שמחוברים לקיר.
בסדר, קטן עלינו.
בן אמר שאנחנו צריכים לעלות ולרדת עשר פעמים.
עליתי וירדתי כבר חמש פעמים, הרגשתי לפתע סחרחורת, אני בדיוק בסוף הסולם למעלה, פחדתי ליפול ולשבור את הראש או את הגב.
"בן", לחשתי את שמו כי לא היו לי כוחות ובלעתי את הרוק.
הרגשתי אץ הגוף שלי באוויר ולבסוף ראיתי רק שחור.
***

פקחתי את עיניי באיטיות, הבטתי על התקרה הלבנה שלא הייתה מוכרת לי בכלל.
הסתכלתי מסביבי ולפתע ראיתי את עיניו השחורות של בן מביטות בי בכעס ובדאגה.
"איפה אני?", צאלתי בקול צרוד טיפה והבן המשיך להביט בי בכעס.
"יש לי שאלה", הוא אמר בקול צרוד והקריב את הכיסא שלו למיטה שעליה שכבתי.
"מה אכלת בכל הימים שהיית בבית?", הוא שאל בשקט והביט בי במבט כאילו זה אבא שלי שיושב מולי.
"כלום", אמרתי בשקט, השפלתי את מבטי והתחלתי לשחק באצבעות שלי.
"תגידי את…את רוצה להרוג את עצמך?", הוא שאל בכעס, כאילו אני הבת שלו או משהו כזה, אני חושבת ששלב הדאגה כבר עבר.
"בן, אני בסדר, עכשיו בבקשה אל תצעק כי כואב לי הראש", אמרתי בעוד ידיי מחזיקות את ראשי מהכאב ראש המטורף שתקף אותי עכשיו.
הבטתי בעיניו השחורות, הן כל כך קשות לניסוח, רציתי לדעת על מה הוא חושב, מ הוא מרגיש, אם הדאגה הזאת נובעת בגלל שהוא המורה שלי או בגלל שהוא עדיין אוהב אותי.
"אלכסה…בעוד שעתיים משחררים אותך, אני לוקח אותך לאכול ואין ויכוח הבנת אןתי?", הוא שאל, קבע עובדה.
"בסדר", אמרתי וחייכתי חיוך קטן, זה עשה לי טוב פתאום שהוא דואג לי ככה, לא משנה מה הסיבה לכך.
זה עדיין גרם לי להרגיש טוב.
"עכשיו תעצמי עיניים ותשני קצת", הוא אמר ברוך ועשיתי את מה שהוא ביקש.