התחלה חדשה – פרק ארבעים ושמונה ( פרק אחרון ) חלק ב'

מוקדש לכל הקוראות המהממות שלי, ובעיקר למיקה( כן, מיקה מהסיפור שהיא במציאות חברה נורא טובה שלי) שנתנה לי את ההשראה לסיפור הזה!

אני וג'ייסון ירדנו מהאוטובוס, מסתכלים סביב על מקום מגוריי. חיוך גדול נפרס על פניי, תוצאה מאושר עילאי שמילא אותי עוד בנגיעה של רגלי באספלט מגרש החניה.
"חתיכת בית יש לך." מלמל ג'ייסון, מעביר את מבטו מעלה ומטה על הבית הגדול והמפואר שלי.
"הוא לא שלי. הוא של ההורים שלי ואני לא סובלת אותו." עניתי, מספרת לו מה
שאני באמת חושבת על החתיכת מבנה שהורי קנו.
"מה זה משנה? את גרה בארמון." ענה, כורך את ידו סביבי ומצמיד אותי לחיבוק חם.
"תודה." עניתי והרגשתי איך חזהו עולה ויורד מהצחוק שהוצאתי ממנו. לפתע הוא הרחיק אותי ממנו במהירות, דוחף אותי מגופו. בהתחלה נבהלתי, חשבתי שהוא כבר לא רוצה אותי. אחרת, למה שהוא ידחוף אותי מהחיבוק שלו? אבל אז העברתי את מבטי לעבר פתח הבית וראיתי את הסיבה להתרחקות שלו: אבא שלי.
"היי, אבא!" קראתי, מחייכת בציניות. ידעתי שאבי לא אוהב את העובדה שהבאתי את החבר שלי הביתה. הוא רואה בג'ייסון את הסיבה ל 'הידרדרות' שלי בחודש האחרון.
"שלום, מר צ'ילדרס." אמר ג'ייסון בטון רשמי, נותן את ידו ללחיצה גברית. השתרר שקט מבין כשאבי התעלם מידו המושטת של ג'ייסון ורק הסתכל עליי זועם.
"אימא מחכה לך. סנדרה הכינה את האוכל המועדף עלייך." אמר בקול קר ונכנס פנימה. ג'ייסון הסתכל עלי מבוהל, עיניו הכחולות מלאות בדאגה.
"אל תשים לב אליו." אמרתי באדישות ונכנסתי לתוך הבית, החיוך האושר שהיה על פניי נמחק כלא היה.
"איימי!" צעקה אינדיאנית נשמעה ממרום המדרגות ובמהירות ירדו ממנה מיקה, בעלת הצעקה, וכריס, החבר של המטורפת.
"מיקה! כריס!" צעקתי גם אני, משאירה את ג'ייסון המום לידי ורצה לחבק את שני החברים הכי טובים שלי.
"כל כך התגעגעתי!" זעקה מיקה, מחבקת אותי בהתלהבות.
"גם אני!" זעקתי וצחקתי. כריס גיחך לידי, צופה בשעשוע במפגש המחודש.
"מאמי, היא אחותי. אני גם רוצה לחבק אותה." אמר כריס, מניח את ידו על כתפה העדינה של מיקה.
"טוב, טוב. זו אשמתי שאני רוצה לבלות יותר זמן עם החברה הכי טובה שלי? אתה יודע, אתה לא כל כך טוב בתור התפקיד של היועצת, במיוחד שזה מגיע לבנים." אמרה והזדעפה, נותנת לי להתקרב אל אחי ולחבק אותו.
"התגעגעתי." לחש באוזני, שערו החום מדגדג אותי.
"גם אני." אמרתי, משתמשת באותו טון שקט. כמה הם שונים, חשבתי לעצמי. היא צורחת וצווחת, קופצת מהתלהבות, מכריזה לכל העולם מה היא חושבת. הוא אדיש, לוחש מילים מעטות שמסתירות כל כך הרבה, חיוך רגוע על פניו כמעט תמיד, לא אומר מילה על מה שמתחולל בתוכו.
"איימי?" קולו העומק של ג'ייסון גרם לי להיפרד מחיבוקו המוחץ של כריס, מזכיר לי שהחיים שלי פה לא פגשו את החיים שלי שם.
"ג'ייסון, תכיר. זה אח שלי, כריס, וזו החברה שלו, שבמקרה היא גם החברה הכי טובה שלי, מיקה." אמרתי ברשמיות, צוחקת בפנים על ההיכרות בניהם. מיקה חיבקה ונישקה אותו על שתי לחייו, מפטפטת בהתלהבות על כמה שאנחנו מתאימים וחמודים ביחד. כריס רק לחץ את ידו ברשמיות, מוסיף את חיוכו הרוגע להיכרות.
"נעים להכיר." אמר ג'ייסון, מתקדם באופן אוטומטי אליי, מקור הכוח שלו.
"זה ה…" מלמלה מיקה אליי, מקפידה שג'ייסון לא ישמע.
"זה האדיש." אישרתי.
"אמה!" קולה הצורמני של אמי בקע מהמטבח, קולות נקישה של עקבים מבשרים שבעוד כמה רגעים היא תיכנס לסלון ותיראה אותי ואת הקורבן החדש שלה: ג'ייסון.
"היי, אימא." אמרתי בקול עייף, לוחצת על ידו החמה של ג'ייסון, מנסה להזהיר אותו ללא מילים.
"איימי שלי!" זעקה בשמחה כשראתה אותי. לפתע הרגשתי את ידידה הדקיקות עוטפות אותי בחיבוק חם ואימהי, כזה שלא חוויתי מאז שהייתי תינוקת.
"אימא…" מלמלתי, לחיי סמוקות מהחיבוק והרגשות שלפתע הראתה.
"מצטערת, פשוט… התגעגעתי." אמרה והתרחקה ממני, בודקת שכל שערה במקומי ושחזרתי בריאה ושלמה.
"אימא… תכירי, זה ג'ייסון. החבר שלי." אמרתי בחיוך רחב. אימא שלי בירכה אותו והוסיפה כמה חתיך הוא (תהרגו אותי עכשיו) והתחילה לפטפט על נושאים שונים, שבכלל לא קשורים אליו. גלגלתי אליו עיניים ולקחתי את ידו, נותנת לו כוח.

לאחר ארוחת צהריים ושיחה ממושכת שבה השלמתי עם אבי, החלטתי שהגיע הזמן. הגיע הרגע לדבר עם סם, לסגור מעגל ולהשלים הכול.
"ג'ייסון…" מלמלתי, מתענגת על ידו שעברה בשערי, פעם אחר פעם. שכבנו במיטתי, סתם נהנים מחברתו של האחר. הוא ליטף את שערי ברכות, נותן תשומת לב לכל שערה שעברה בין אצבעותיו. אני שיחקתי עם אצבעותיו, מלטפת ומשרטטת בכף ידו צורות שונות וחסרות הבנה. מדי פעם הוא נרעד ממגעי קלות, חיוך של עונג על שפתיו וצחוק מתגלגל מתפרץ משפתיי. היינו במצב מושלם, כל כך פשוט וכל כך נהדר. לא היינו צריכים כלום, רק אחד את השני. היינו מאושרים.
"כן?" ענה ברכות.
"אני רוצה להתקשר לסם." אמרתי בשקט, משחקת באצבעותיו.
"עכשיו?" שאל, טון קולו מסוכן מעט וידיו מתקשחות תחת אצבעותיי.
"כן." עניתי בזהירות, מותחת את צווארי כדי לראות את פניו המתקשחים.
"אני בשירותים." אמר וקם, משאיר אותי נטושה על המיטה.
ידעתי שג'ייסון לא רוצה להיות פה כשאני אתקשר לסם. ידעתי שזה מכאיב לו ושאני דיי אנוכית כשאני מבקשת ממנו לבוא איתי אבל… אני צריכה אותו שם. איך אני אוכל לראות את פניו של סם ולא להתפרץ בבכי? אני יודעת שזה יכאב לי, יותר משזה יכאב לסם ולג'ייסון. הרי אני זו שנטשתי, אני זו שבחרתי באחר, מאשר בו. שברתי לו את הלב. אני לפחות יצאתי מזה עם… פרס. יש לי את ג'ייסון. הוא יצא שבור.
"הלו?" קולו העמוק, הזכור לי עד כדי כאב, בקע מהטלפון.
"סם?" שאלתי בזהירות, תוהה איך יגיב לחידוש הקשר.
"איימי?" הוא זיהה אותי. הוא זכר אותי!
"היי."
"היי! מה קורה? איך בפנימיה?"
"הכול מעולה. מה איתך?"
"אני… אני בסדר. חזרתי למקומי הטבעי." אמר וצחק, קולו הנעים מתגלגל באוזני.
"זה… זה מעולה. הכול מעולה."
"אממ… מצטער שאני אומר את זה, אבל… למה התקשרת?" שאל, נימה חשדנית התווספה לקולו.
"אני רוצה להיפגש איתך." אמרתי, לבי פועם בחזקה ועיניי נשואות אל השירותים, תוהה איפה ג'ייסון.
"ל… להיפגש?" מלמל, קולו מבולבל.
"כן. כדי לסגור מעגל, אתה יודע."
"את יודעת מה? סבבה. אנחנו באמת צריכים לסגור מעגל. מתי את רוצה להיפגש?"
"עכשיו. כמה שיותר מוקדם ככה יותר טוב."
"אוקיי."
"אה, ו… ג'ייסון בא איתי. אוקיי, ביי." אמרתי ומיהרתי לנתק. עצמתי את עיניי, לבי עדיין פועם מהשיחה. הרגשתי שאני כאילו מסתירה את העובדה שאני רוצה שג'ייסון יהיה איתי. הרי סם יודע שאני אוהבת אותו. נראה לי.
"סיימת לדבר?" קולו העמוק של ג'ייסון לחש באוזני, מקפיץ אותי למעלה.
"כן." אמרתי ומיהרתי להעיף קבוצת שערות מעיניי. ג'ייסון סקר אותי, בודק את תגובותיי.
"איך הלך?" שאל, קולו קר.
"בסדר. הוא הסכים איתי."
"מה הוא אמר על זה שאני בא?"
"כלום."
"לא נתת לו להגיד משהו." הטיח בי.
"אני לא רוצה להכאיב לו!"
"אבל את מכאיבה לי!"
"אני… אני מכאיבה לך?"
"כמובן שאת מכאיבה לי, איימי. חשבת פעם איך אני מרגיש כשאת מתחילה עם הבלבולי שכל שלך על סם?! אני יודע שבאיזשהו מקום יש לך עדיין רגשות אליו. אני יודע את זה אבל אני מפנים. אני לא אומר כלום. אני יודע שהוא צץ לך במוח ושאת חושבת עליו לפעמים, אבל מה אני כבר יכול לעשות? אני אוהב אותך, ואני לא רוצה לאבד אותך. במיוחד לא לאידיוט הזה." הוא הפנה את גבו אליי, מסתיר את פניו וכאבו ממני.
"ג'ייסון… אני מצטערת…" אמרתי, ניגשת אליו ומחבקת אותו באהבה.
"זה בסדר. מצטער שהתפרצתי." אמר, קולו קר וגבו עדיין אליי. הנחתי את ראשי על גבו, מסניפה לאפי את ריחו.
"אני באמת מצטערת. אם אתה רוצה, אתה יכול להישאר פה כשאני אדבר עם סם. אני לא רוצה שזה יכאיב לך." אמרתי בשקט, מרגישה את לבי פועם בעוצמה.
"לא! אני רוצה לבוא איתך." אמר לפתע והסתובב אליי. בעיניו היה דוק של דמעות, תוהות אם ליפול מעיניו או לא.
"תודה." לחשתי וחיבקתי אותו. הוא חיבק אותי בחזרה, מצמיד אותי אליו בחזקה.
"טוב, בוא נצא." אמרתי ונשמתי עמוקות. ג'ייסון נישק אותי בקודקוד הראש ונעל נעליים. לקחתי את הפלאפון שלי ולבשתי כפכפים והיינו מוכנים. שלחתי SMS לסם, לשאול אותו איפה אנחנו נפגשים. הוא שלח לי בחזרה שהוא במגרש כדורסל של בצפר ושנבוא לשם.
"ג'ייסון! בוא כבר!" צעקתי לו. הוא התעכב בשירותים במשך זמן רב. התחלתי לדאוג לו… יכול להיות שהוא נפל לאסלה??
"חכי לי למטה, אני כבר בא!" קרא. גיחכתי לעצמי, מדמיינת את ג'ייסון המסכן שלי תקוע באסלה. אוי אלוהים… הדמיון שלי עובר את הגבולות האנושיים… אני חייבת לטפל בזה…

לאחר רבע שעה אני וג'ייסון הגענו למגרש. סקרתי בעיניי את המגרש הענק, מחפשת את שערו השחור של סם.
"היי! איימי!" קרא סם, מקצה המגרש, יושב בשורה האחרונה עם חיוך פרוס על פניו.
"סם!" קראתי בחזרה ולקחתי את ידו של ג'ייסון, שידע שזה לא אומר כלום.
"מה קורה? וואו, השתנית!" אמר בהתלהבות, יורד בקפיצות של שתיים את המדרגות עד למטה.
"עברו רק חודשיים!" אמרתי בשמחה, חיוך גדול נפרס על פניי למראה השמחה שלו.
"בואי, תביאי חיבוק!" קרא ובפתאומיות חיבק אותי בחזקה. ג'ייסון לא עזב את ידי ואפילו הידק את אחיזתו בי. הרגשתי איך ידו מתלהטת ומתהדקת על כף ידי.
"ס… סם, אתה מוחץ אותי…" מלמלתי מבעד לחזהו הרחב. הוא גיחך והתרחק ממני, מטיב לראות את פניי.
"אממ… איפה אתם רוצים לשבת?" שאל, חיוכו גדול ורחב.
"אני חושב שהכי הגיוני שנשב על הספסל, לא?" אמר ג'ייסון, קולו קר כקרח וידו מרסקת את כף ידי. הלוואי שהוא לא היה כזה קנאי!
"צודק." אמר סם והלכנו לשבת על אחד הספסלים.

"אז…" אמר סם לאחר התעדכנות קצרה באירועים שקרו במהלך החודשיים בחיינו.
"אז?" אמרתי, צוחקת מעט.
"רצינו לסגור מעגל."
"אני יודעת. אני הצעתי את זה."
"כן…"
"אממ… ג'ייסון?" פניתי אל החבר שלי, שפרצופו היה אטום וקר.
"כן, מאמי?"
"לך שחק כדורסל או משהו, אני חושבת שכדאי שנדבר… לבד." אמרתי בזהירות, מקפידה לא להעליב אותו. ג'ייסון הנהן, שמח להתרחק מסם אבל עצוב להתרחק ממני. חייכתי אליו בעידוד, מקפידה שאני רואה אותו ממרומיי הספסלים שלמעלה.
"הוא קורא לך מאמי." אמר סם, טון פגוע בקולו. שמתי לב שהוא אמר את זה בתור… עובדה. לא שאלה.
"כן."
"את לא… את לא אוהבת מאמי."
"גם הוא אמר את זה." אמרתי וצחקקתי מעט.
"אז… אני מבין שאתם רציניים ביחד."
"כן, דיי. הוא ממש… מלאך שנשלח אלי. הוא הכול בשבילי."
"כן, כי זה בדיוק מה שהאקס שלך רוצה לשמוע." אמר סם בארסיות.
"מצטערת." מלמלתי, משפילה את ראשי.
"מה עם הנשיקה? את עוד זוכרת אותה?"
"כמובן. איך אפשר לשכוח אותה?"
"את… את עדיין חושבת עלי?"
"מדי פעם. אבל… לא בתור אהוב שלי או משהו כזה. אלא בתור… ידיד שנפגע ממני."
"אנחנו ידידים?" שאל בהפתעה.
"כן, ברור. לפחות… אני רוצה שנהיה ידידים."
"האמת? גם אני."
סם חייך אליי, שמח מההחלטה של שנינו. הוא צחק מעט, סתם מאושר. הצטרפתי לצחוקו המתגלגל, שוכחת מהחבר שלי שנמצא שם למטה ובודק כל תנועה שלנו.
"על מה אתם צוחקים?" קולו של ג'ייסון, קר ומנוכר, הקפיץ אותי מעלה. הוא עמד מאחורי, רכון מעט קדימה כמגונן עלי, עיניו שורפות את סם בכעס בלתי עצור.
"אנחנו ידידים!" אמרתי בשמחה, צוחקת באושר.
"זה נהדר." אמר באיפוק ג'ייסון והתיישב לידי, מושך אותי אליו.
"ג'ייסון…" מלמלתי, מרגישה מעט לא נוח בתנוחה שבה הייתי.
"ג'ייסון, אל תדאג. אנחנו רק ידידים. ובכלל, יש לי חברה." אמר, שולף את המרצע מהשק.
"מה?! זה נהדר! סם! חברה! לך!" צעקתי כל מילה בשמחה, משתחררת מידו של ג'ייסון, שלפתע נהפכה רפויה על כתפי.
"כן… המורה הושיבה אותי לידה, ו… העתיד היה כבר מובטח." אמר סמוק, נבוך מהצרחות שלי.
"שמת לב שכל בחורה שישבת לידה הפכה להיות החברה שלך?" אמרתי בעוקצנות, דוחפת אותו בכתפו.
"זה אני." משך בכתפיו וחייך נבוך.

לאחר הפגישה עם סם הלכנו לבית שלי. כריס ומיקה הלכו לסרט, אימא שלי הייתה במטבח ופקדה על סנדרה, העוזרת בית שלנו, לבשל לה קרם בורלה, אבא שלי היה בעבודה, כרגיל. אז נשארנו רק אני וג'ייסון. עלינו למעלה, מחויכים עדיין מהמפגש.
נכנסנו לחדר, צוחקים ו… טוב, מאוהבים עד מעל לראש. עכשיו, כשהדאגה מסם נעלמה מעל ראשנו, היינו כל כך… קלילים. הרגשנו כאילו ענן אפל, בעל רעמים וברקים, שכל שנייה התכוון להוריד על ראשינו מבול כואב ופוגע, הלך ולעולם לא ישוב.
התיישבתי על המיטה שלי, מושכת את ג'ייסון אחרי. הוא רכן מעליי, ידיו בין כתפיי, שומרות שלא ייפול עלי. חייכתי אליו, מחזיקה בבד חולצתו ומנסה לקרב את גופו העקשני אלי.
עיניו הכחולות הבזיקו אליי, מראות לי את אהבתו הענקית אליי. לאט לאט חיוכי ירד, מבטי הפך לרציני עד כאב וגבותיי התכווצו.
"מה קרה?" שאל בשקט, מנסה לא להפר את הדממה בנינו.
"אני עצובה." לחשתי, רואה איך עיניו מתמלאות בכאב למשמע שתי המילים הפשוטות הללו.
"למה?" קולו היה… פגוע. כאילו… העצב שלי מכאיב לו.
"כי השפתיים שלך חסרות לי." אמרתי וחיוך רחב התפרש על פניי. הוא גיחך וכל גופו רעד איתו. לאט לאט, פניו רכנו אליי, שפתיו מתקרבות אליי ונותנות לי את משאלת לבי: נשיקה מהבחור שאני אוהבת.
"חכה, חכה." מלמלתי מבעד לשפתיו הרכות. הוא המהם משהו לא מובן ועבר לנשק את צווארי בערגה. הרגשתי משהו חד, לא נעים ומציק בגבי. ניסיתי להחליק את היד מתחת לגב, לתפוס את החפץ המסתורי שמפריע לי להתרכז אך ורק בשפתיו של ג'ייסון.
הוא שם לב שאני זזה באי נוחות וקם מעליי, יושב על ברכיו ומסתכל עלי בבלבול.
"יש לי משהו בגב…" מלמלתי, שולפת נייר מקופל וקצת מקומט.
"תביאי לי, זה שלי." מיהר ג'ייסון לומר, פניו מסמיקות במהירות יוצאת דופן.
"השם שלי כתוב פה." אמרתי, מבחינה באותיות כתב ידו של ג'ייסון היוצרות את שמי על הנייר.
"איימי…" אמר לי בטון מאיים אך עיניו משדרות חוסר אונים.
"למה כתוב פה השם שלי?" שאלתי בחשדנות, חוששת מהאפשרות הנוראית שבמכתב כתוב ש… שהוא רוצה להיפרד.
"קשה… קשה להסביר." מלמל, משפיל את ראשו מטה.
הסתכלתי עליו, טעם מר מתפשט בפי. במהירות פתחתי את הנייר, מחליטה שהכי כדאי שנגמור את זה כמה שיותר מהר. זה יהיה כמו פלסטר, קצר וכואב.
הסתכלתי במכתב, מתחילה לקרוא את הדבר שהוא ניסה להסתיר ממני:
"היי, איימי.
אני מרגיש דיי… מטופש. זה דיי מוזר לכתוב לך, במקום לדבר איתך. הרי, את מבינה אותי כל כך טוב עד שאני בקושי צריך להשתמש במילים. אבל… פה, זה כל כך קשה להסביר לך מה אני מרגיש.
טוב, אני אתחיל מההתחלה. אני מניח שכשתקראי את המכתב הזה אני אהיה לידך, קצת שבור לב ועם דמעות שאני מנסה להסתיר. אבל… אני יודע שאם אני לא אעשה את זה, אם אני לא אגיד לך שזה בסדר, את תיקחי על עצמך את האשמה לתמיד ו… תתייסרי במחשבות אינסופיות. וזה הדבר האחרון שאני רוצה. אני… אני באמת לא רוצה שתתעני במחשבות, וכמו שאני מכיר אותך, את תעשי את זה, ותעשי את טוב מאוד. אם יש משהו שאת אלופה בו זה לענות את עצמך.
אני חושב שכדאי שאני פשוט אגיד את זה, אסיים את זה מהר.
אם את רוצה להיות עם סם, לא אכפת לי. אם זה עושה לך טוב, אם תהיי מאושרת איתו יותר מאשר איתי, אני… אני נותן לכם את ברכתי. כי, האמת? כל מה שאני רוצה זה ש… תמיד יהיה על פנייך חיוך, ושתמיד עינייך יצחקו באושר, ושפשוט… תהיי מאושרת. תהיי את. כי זה הדבר הכי חשוב מבחינתי. הרי איבדתי הכול, אין לי הורים, העתיד שלי כנראה הרוס בגלל העבר שלי, אני בניתי מסביבי חומות ברזל שלא ייתנו לאף אחד להיכנס לתוכי. אבל… את נכנסת. את… את הפכת לשלי, את הפכת לחלק ממני. והדבר היחיד שאני רוצה זה שתשמחי. כי את הדבר היחיד שיש לי.
אני יודע שבתוך תוכך את אוהבת את סם. תמיד אהבת. אז… אני נותן לך ללכת. אני רק רוצה שתדעי שאני אוהב אותך, ושאני תמיד אוהב. לא משנה מה יקרה, לא משנה מה תעשי, לבי יהיה שייך לך ואך ורק לך.
ג'ייסון."

הסתכלתי על המכתב, ואז על ג'ייסון. העברתי את מבטי שוב אל המכתב, קוראת את השורות באיטיות, בולעת את המילים, והחזרתי את מבטי אל ג'ייסון. הוא היה לבן כסיד, עיניו הכחולות בלטו בחיוורון פניו.
"אתה ממש, אבל ממש, אידיוט." אמרתי לבסוף, לבי פועם בחזקה.
"אני יודע." הוא מלמל, מרכין את ראשו בעצב.
"איך לעזאזל אתה חושב שאני אוהבת את סם, ולא אותך?! אתה… אתה דפוק, או מה?! לא מספיק לך כל הפעמים שאני אומרת לך שאני אוהבת אותך?! אתה לא מאמין לי?!" התפרצתי, המילים יוצאות מפי ללא שליטה.
"אני יו- שנייה, מה?!" שאל, מבט מבולבל פרוס על פניו.
"אני. אוהבת. אותך." הדגשתי כל מילה בנפרד והתקרבתי אליו. הוא הסתכל עליי מופתע, צבעו לאט לאט חוזר לפניו וחיוך פשוט אך מאושר על שפתיו.
"באמת?"
"ברור שכן. אני לעולם לא הייתי בוחרת בסם על פנייך. אני וסם – זה נגמר. אני ואתה – עדיין לא." מיהרתי לנשק אותו, לפני שיגיד משהו נוסף. הרגשתי שאני… שלמה. שמקומי הוא שם, בין זרועותיו. לא האמנתי שהוא באמת התכוון לזה שהוא רוצה שאני אהיה עם סם. הרי… איך אני אוכל לאהוב עוד מישהו חוץ ממנו? הוא… משלים אותי. מכל בחינה וצורה.
הוא היה ההתחלה החדשה שלי, שלעולם לא נגמרת. ההתחלה החדשה שלי, שלעולם לאא תהיה לה סוף.