המחלץ… סיום פרק שני

אני מתעוררת בבהלה, הפרסומת בטלוויזיה הקפיצה אותי, אני מוצאת את עצמי מכורבלת על הספה, אני מושכת את עצמי לישיבה, מולי כוס הקפה של דין עדיין מונחת על השולחן, אני נוגעת בה, היא קרירה למגע, אני מעיפה מבט בשעון ורואה שהשעה לקראת 12 בצהריים, כנראה שנרדמתי חזק אני חושבת לעצמי.

אני קמה ומחליטה להתרענן, אני נכנסת לאמבטיה ושוטפת את הפנים, עוצמת את העיניים ומתכופפת לכיוון הכיור, עם הידיים מלאות במים אני מקיפה את פניי, מניחה למים לצנן כל תו, כל שריר בפניי, אני נותנת לקרירות להציף אותי,
אני מרימה את הראש אל המראה ובוחנת את עצמי, השפתיים טיפה נפוחות, "מהנשיקות", אני חושבת בשקט, העיניים נראות סתורות במקצת, השיער טיפה מפוזר, אני אוספת אותו ומחליטה לצאת, "אם אשאר בדירה לא אוכל להתמודד עם העזיבה, אהיה חייבת לחפש מידע, ואני הבטחתי, הבטחתי לו שאחכה עד שהוא יצור איתי קשר".
"אולי אלך לבקר את החברים של הוריי, הם בוודאי ישמחו לראות אותי אחרי זמן רב", החלטתי שזה רעיון טוב, הנסיעה גם תרגיע אותי מעט, ואני צריכה להיות בסביבה של אנשים מוכרים, בסביבה של משפחה.

אני מתארגנת בזריזות, לוקחת את התיק ויוצאת לכיוון הרכב, מתלבטת האם לשלוח להם הודעה, אבל מחליטה שלא, מחליטה להפתיע אותם.
זמן הנסיעה לשם לא יותר מ20 דקות, אני מדליקה את הרדיו ושומעת מוזיקה, התנועה דלילה וכך אני מיד מוצאת את עצמי בשכונה שלהם, אני מגיעה לרחוב, ונכנסת לרחבת החנייה, אני חונה ליד הרכבים שלהם, ויוצאת ומתקדמת לכניסת הבית דרך השבילים המטופחים.

אני נוקשת בדלת וסורקת בעיני את הכניסה, שדרת הפרחים, דלת העץ המבריקה, פעמון הדלת המסוגנן, אני ממשיכה לסרוק את הכניסה כשאני שומעת שהדלת נפתחת, אני מסובבת את ראשי ורואה את דיינה עומדת לצד הדלת, היא נראית מופתעת, אולם היא מיד מחייכת, היא פורשת את זרועותיה ואני מוצאת את עצמי מחובקת איתה, חיבוק אימהי.

"ג'וש" היא קוראת, "אלכסה הגיעה לביקור", ושתינו נכנסות, ג'וש, בעלה מגיח מהמטבח, הוא רואה אותי ומיד מחייך, "הגעת בדיוק בזמן", הוא קורא,"אנחנו מתכוונים לשבת לאכול", הוא מתקדם לעברי ומעניק לי חיבוק, שניהם מובילים אותי אל תוך הבית לכיוון הגינה החיצונית.

בכל פעם שאני מגיעה לבית שלהם אני מתפעלת מהיופי, מהריהוט העתיק, הבית תמיד משרה בי תחושה של ביתיות, משפחתיות, כל התמונות שלהם תלויות על הקיר, אני חולפת על פניהן ונכנסת עם דיינה למטבח, דיינה לוקחת ממני את הג'קט והתיק ומניחה על הכיסא, ואני רואה את השולחן בחוץ בגינה ערוך לארוחת צהריים, ג'וש מביא עוד כלים בשבילי, ושנינו עורכים ביחד את השולחן, הגריל בפינה נראה בפעולה וג'וש ניגש אליו ומתחיל להניח עליו מעט מהפרגיות שמונחות בקערה לצידו, דיינה יוצאת מהמטבח עם קערות סלטים ואני ממהרת לעזור לה, שתינו ממשיכות לערוך את השולחן ולאחר כמה דקות אנחנו מתיישבות, ממתינות לג'וש יגיש לנו מהמטעמים, אנחנו תמיד צוחקות מהסינר שג'וש לובש כשהוא מפעיל את הגריל, "את צריכה לראות כשהוא חובש את כובע השפים" דיינה אומרת לי ושתינו צוחקות, ג'וש מגיש לנו את האוכל בצלחות ומתיישב לצידי, ושלושתנו מתחילים לאכול, ודיינה מספרת לי על הביקורים שהיא עורכת אצל מספר משפחות, כבר כמה שנים ארוכות שג'וש מתפקד כשגריר, ודיינה מצטרפת אליו, אני אוהבת לשמוע את הסיפורים והחוויות שלהם.

לאחר שאנחנו מסיימים לאכול, דיינה מוציאה סלט פירות רענן ומגישה לנו בצלוחיות קטנות ועדינות, ג'וש מחליט להיכנס לחדר מגורים כדי לנוח, ולאחר שאנחנו מסיימות אנחנו מתחילות לפנות את הכלים, אני נכנסת למטבח ומתחילה להחזיר חלק מהמוצרים למקרר, כשאני סוגרת את דלת המקרר אני נתקלת בתמונה, דין ולוק, נראים מחובקים, על הר מושלג, עטופים במעילים, צעיפים, כובעי גרב, כמעט ולא ניתן לזהות אותם, רק החיוך הקורן שלהם מאיר את התמונה, אני שולפת את התמונה מהמגנט ומנסה להתמקד בה יותר, דיינה מגיחה מאחורי ומניחה את הכוסות על השיש, היא מתקרבת אליי ורואה את התמונה שאני מחזיקה ומחייכת, "לא היה ניתן להפריד ביניהם" היא אמרה, "עוד מבית הספר היסודי הם היו חברים כל כך טובים" היא אומרת, לרגע אני רואה את העצב בעיניה, ואני מרגישה את הלב שלי מתכווץ, "אולי תספרי לי קצת עליהם" אני מבקשת ממנה", והיא מחייכת.

שתינו יושבות בחוץ, בנדנדה המשפחתית, דיינה נראית כמוקפת בזיכרונות, ומנסה להחליט במה להתחיל.
"הם היו בלתי נפרדים", "עוד כשהיו ילדים היו חוזרים ממשחק כדורגל, חבולים, פצועים, אבל מאושרים", הם עשו כמעט הכול ביחד, סיימו לימודים ביחד, טיילו ביחד, נפצעו, התאהבו", היא אומרת ומחייכת אליי, אני נזכרת בפעם הראשונה שפגשתי את דין, זה היה כאן, מיד לאחר ההלוויה, אני זוכרת את שיחת הטלפון שבישרה להם את הבשורה הנוראה, לקחתי כמה ימים חופשה מהלימודים, מהעבודה, לא יכולתי להשאיר אותם לבד, להתמודד עם הכאב, ולאחר ההלוויה, נשארתי ועזרתי להם, ראיתי את דין כאן, מסתובב, הוא היה נראה כאילו הוא לא שייך לכאן, אבל בעצם, הוא כמעט גדל כאן, זה הבית השני שלו.

באותו יום הוא קבר את החבר הכי טוב שלו, באותו יום הוא עזר לי עם הרכב, באותו יום ירד גשם זלעפות.
דיינה מחבקת אותי ואני מניחה את הראש על כתפיה, באותו יום אני התאהבתי בדין.