התחלה של משהו שפשוט החלטתי לזרוק כי זה חרא וזה קיטצ'י ברמות, אבל אתם מוזמנים לקרוא :P

כדי להסתכל לריין בעיניים צריך גובה, חתיכת גובה. הוא היה גבוה מתמיד, וחתיך שפשוט בא לבכות. אבל בשביל להסתכל לו בעיניים החלק הכי יפה אצלו בגוף לטענת כולם, צריך להתאמץ, כאילו אתה מגיע לפסה כלשהי. בתמונות תמיד העיניים שלו נהרסות, יכול להיות שבגלל טעויות של המצלמה, אז אי אפשר לראות את האמת – הוא חתיך!
ריין תמיד היה הבחור הזה שאת רוצה להשיג, אבל לא יכולה, וכל פעם הייתה לו מישהי חדשה. זה ממש עצבן אותי. מהרגע שהכרתי אותו רציתי אותו. כיתה ו', איזה זיכרון ישן… היו לו אז פנים של כלבלב חמוד ועכשיו יש לו פנים של כלבלב חמוד שהתבגר, הפך לזאב. העור הלבן כקרח שלו עזר לו גם לתדמית של זאב שחי בקטבים, הרחק מכל אדם, וכפי שהרבה מאמינים – המקום שהיחיד שאלוהים שמר לעצמו בלי כל הצרות של בני האדם.
לפעמים הייתי ניגשת מול המראה ומדמיינת לעצמי שאני מזמינה אותו לדייט, אבל אז אני תמיד נזכרת כמה זה קיטצ'י ומגוחך והייתי עוברת למשהו אחר. אבל בכל זאת רציתי אותו, עם כמה שזה היה קיטצ'י.
היום לריין הייתה תלבושת בית ספר תקנית-משהו בצבע כחול, כמחווה ל"יום האומדן" שמתקיים אצלנו בבית-הספר, כמחווה למאמר שפרסם מנהל בית הספר לשעבר, פרופסור ג'קסון טד, שנתן אומדן ליום המצאת הגלגל. תמיד באותו יום כולם צריכים לבוא עם משהו כחול, כיוון שזה הצבע שאהב מנהל בית הספר.
"היי, ליידי!" צעק אליי. אני הייתי עם התלבושת התכלת שלי וכובע רחב, שהסתיר את פס הצבע הירוק שעשיתי בשיער בניגוד גמור לנהלי בית הספר. ישבתי על הספסל השמאלי ביותר, זה שבצבע חום, והורדתי טיפה את החולצה קדימה כדי שישים לב לחזיית התחרה החדשה שקניתי.
"וואטסאפ צ'יקה?" גיחכתי.
"למדת את המהלכים שלי, חמודה?" הוא התכופף והסתכל עליי עם העיניים המושלמות שלו בעלות הצבע הירוק-זוהר המדהים שלו. אני בטוחה שהוא שם עדשות כל יום, אחרת הצבע החשמלי הזה לא היה אפשרי.
"אל תקרא לי 'חמודה'," סיננתי, "וגם לא 'ליידי'!"
"בסדר, בסדר, מצטער. מה אתך?"
"סתם, לא קורה משהו מיוחד, אבל תסתכל שנייה על החזייה שלי, נכון שהיא מהממת?" פתחתי מעט את החולצה כדי שיסתכל ויראה, אבל אז עברה המורה השנואה עליי, שרה רוז, והסתכלה עליי בעיניים חסרות הבעה לחלוטין. אצלה, דרך אגב, זה אומר שהיא שונאת את מה שאתה עושה או אותך, אתי זה שניהם.
"נראה לי שמישהי לא ממש מחבבת אותך…" לחש לי. הוא התרחק ממני מעט רק בשביל שהיא תלך ואז חזר לידי שוב.
"אני שונאת אותה, היא פשוט מטומטמת לגמרי! המורה עוד מצדיקה אותה כל פעם וזה כזה מעצב-" הוא השתיק אותי בנשיקה סוערת שגרמה לכל החושים שלי להתחדד לרגע, ושמעתי את הצחקוקים של הבנים והבכי של הבנות מסביב. אני לא יודעת למה זה קורה לי, אבל זה סוג של אינסטינקט שיש לי ברגע שקורה משהו כזה.
"מאושרת יותר?" שאל וחייך. הליפסטיק האדום שלי הודבק לו לשיניים ולכן ישר הלך לשירותים כדי להסיר אותו. בדיוק כשהלך החברות שלי באו ודיברו על משהו, אבל עדיין הייתי מהופנטת מה"מהלך" שעשה, בלי קשר לשאלה 'האם אני מאוהבת בו או לא?'.
הן אמרו לי שאחרי שאסיים את הלימודים ללכת אתן לקניון, אבל האמת שעכשיו הייתי רוצה יותר ללכת עם ריין לשם.
הוצאתי את הטלפון ונכנסתי לאפליקציה שחברה שלי המציאה כדי שכולנו נדבר ביחד, בצ'אט פרטי ובלי הפרעות. קוראים לזה “JUST US” והיא ממש מתלהבת מהאפליקציה הזאת, כאילו שהיא תשנה משהו ענקי בעולם הצ'אטים החינמיים.
"התנשקתי עם ריין… כלכך מאוהבתתתת!!" כתבתי שם.
"וואטטט??? אומגגגג!!! ספריייייי!" כתבה לי בתגובה ג'סיקה. ג'סיקה היא החברה התומכת של כולם והגב השני שלהם. היא תמיד הייתה נחמדה, ומעולם לא רבנו.
"המגע של הפנים שלו… הוא פשוט רך כל כך! והפה שלו… גררררר… בסוף גם הליפסטיק שלי הועבר לו לשיניים, אבל זה לא כזה רציני, נכון?” וצחקתי.
“יואווו אני רק יכולה לדמיין את זההה… ועוד עם רייןןןן!”הגיבה חברה אחרת וככה עוד חברה, ועוד חברה, ועוד חברה… חוץ מאחת. לאורה. הכרנו את ריין ביחד בכיתה ו' והיא תמיד הייתה מאוהבת בו. אבל מאוהבת.. לאורה תמיד הייתה חולמנית במיוחד. היא אהבה לצייר ולכתוב והייתה ההפך הגמור ממני – אני תמיד אהבתי ספורט ולהיות פעילה יותר, ואף פעם לא אהבתי את השטות הזאת שנקראת “ציור”. אני זוכרת שבקורס הציור שלמדה בו הם ביקשו לצייר את גבר החלומות והבנים את אשת החלומות שלהם
בסביבות 14:00 בצהריים הגעתי הביתה. הדלת הזהובה שלנו נצבעה מחדש בצבע שגורם לה להיות בוהקת כל-כך. משכתי בידית שהייתה גם כן זהובה ונכנסתי הביתה. אבא שלי עמד ובישל משהו, ככל הנראה סלט ניסואז שהוא אוהב. הפנים שלו היו עסוקות וגם כשקראתי לו הוא לא ענה. בשל כך עליתי לחדר שלי ושמעתי מוזיקה, את הביטלס. שמתי בקול גדול את השיר "Twist and Shwot” לפי הרמיקס שעשו לו והתחלתי לרקוד בצורה מטורפת. הזזתי את ידיי לכל הצדדים והחלטתי פשוט לשמוח.
אחרי כחצי שעה של ריקודים הסתכלתי במראה בפעם הראשונה היום. “את נראית טוב,” אמרתי לעצמי, בטח בזכות התקף השמחה המרתק שהיה לי לפני כמה דקות, “תמשיכי כך!” לרגע אפילו חיבבתי את המחנכת שלי שאומרת כל הזמן את זה. השיער האדמוני שלי הבריק והוא נראה היום חלק מאי פעם.