המחלץ… התחלה

נקישה בדלת, "מי זה כבר יכול להיות בשעה כזאת" אני חושבת לעצמי וניגשת לפתוח את הדלת, בדרך אני מעיפה מבט חטוף במראה ורואה את עצמי לבושה בטייץ, חולצה שגדולה עליי בכמה מימדים, וצמה גדולה שיכולה לאסוף את כל השיער שלי, אבל, עדיין יש כמה קווצות שמבצבצות פה ושם.

אני פותחת את הדלת, ושם הוא עומד, ומחייך אליי, לא חשבתי שהוא יכול להיראות יותר טוב מהפעם האחרונה שראיתי אותו, אבל החיוך הממיס שלו שובה אותי, גורם לרגליי לרעוד, לא חשבתי שכך הוא יגרום לי להרגיש אחרי כל כך הרבה זמן.

"אז כאן את מסתתרת" הוא אומר לי, "אפשר להיכנס?" הוא שואל, אני פותחת את הדלת לרווחה והוא נכנס, לא מזיז את עיניו מעיניי ונכנס, לא ייתכן שגם עכשיו הוא גורם לליבי להחסיר פעימה, לא ייתכן שהוא ייכנס בכזאת קלילות לביתי מבלי לדעת מה מתחולל בליבי.

"דירה נחמדה" הוא אומר, ומעיר אותי מכל המערבולת שמתחוללת בתוכי, הוא עושה סיור קצר בסלון, מציץ לחדר שינה, וחוזר לסלון ומתיישב.

"בואי", הוא מושיט לי יד ומבקש שאשב לצידו, אני לא בוטחת בעצמי ואני מחליטה לשבת בספה מולו, לא בטוחה אם אני לא בוטחת בעצמי, או לא בוטחת בו שלא ירצה לסחוף אותי, להחזיר אותי אליו, ואני לא בטוחה שאני אתנגד, לא בטוחה שלא ארצה להרגיש את ידיו הגבריות שמצמידות אותי אליו, משעינות את הראש שלי על החזה הרחב שלו, לשמוע את פעימות ליבו, להרגיש בטוחה, להרגיש נאהבת.

"אז, מה מביא אותך לאזור אני שואלת", "הייתי כאן עם הצוות, ונזכרתי שעברת לכאן לסביבה, וחשבתי שאולי הגיע הזמן שניפגש".

אני מרגישה שאין לי אוויר, הוא פשוט היה באזור, זה לא שהוא חיפש אותך, זה לא שהוא פינה זמן בשביל לראות אותך, הוא פשוט נזכר שאת גרה בסביבה, "אני צורחת לעצמי בלב", מנסה לא לתת לו לראות את מה שמתחולל בתוכי, את הסערה.

"האמת שהיא שגם התגעגעתי אלייך, ואת יודעת שאני אוהב את השער שלך פזור" הוא אומר ומושך משיכה קלילה בצמה, מעולם לא הרגשתי כל כך בלתי מושכת ומושכת באותו הרגע.

אייך הוא יכול להיות כל כך רגוע, כל כך שלו בזמן שאני מתאפקת, מחזיקה את עצמי לא ללכת לאיבוד בתוכו.

"אז אתה תהיה כאן לכמה זמן..?" אני שואלת, "כמה זמן שהצוות שלי ואני נהיה נחוצים כאן" ואני נזכרת במעומעם ששמעתי בחדשות על קבוצת מטיילים שחולצה במבצע מיוחד, אז כן, בגלל זה הוא נמצא כאן אני חושבת.

לפתע הוא מתיישב לידי, ומחזיק לי את היד, אני מנסה להתרכז במסך הטלוויזיה, רק לא להסתכל לו בעיניים, רק לא להסתכל לו בעיניים, ואני נכנעת, מנידה את ראשי לכיוון שלו ורואה את המבט שלו, את העיניים הבוחנות שלו, הוא נותן לי חצי חיוך, חצי חיוך שכמעט גורם לי לבכות.

"אני צריכה ללמוד" אני אומרת, ונעמדת כדי להראות לו שאני נחרצת בדעתי, "יש לי בחינה בקרוב וגם עבודה להגשה שאני כבר מאחרת בהגשה שלה" אני ממשיכה, המחשבה שהוא ימשיך להיות כאן איתי, לשבת לידי, לבחון אותי, מכניסה אותי למערבולת, אני עדיין לא מוכנה, עדיין לא יכולה להתמודד איתו, עם השאלות שנשארו לי לא פתורות.

"אם את צריכה ללמוד, אני לא אפריע לך, רק רציתי לראות אותך שוב, את נראית טוב, כמו שזכרתי" הוא אומר לי, "רק אל תאספי את השיער שלך, את יודעת שאני אוהב שהוא פזור, זה אחד הדברים שאהבתי אצלך, שיער כמו שלך, עיניים כמו שלך", ואני מרגישה שהוא מתבונן בי באמת, אבל אני לא יכולה, לא יכולה להתמודד איתו, עם מה שקורה, לא יכול להיות שפתאום אחרי כל כך הרבה זמן הוא פשוט מחליט לפרוץ לחיי.

הוא מתקדם לעבר הדלת, ואני מלווה אותו, ליד היציאה הוא מתקרב אליי ונותן לי נשיקה רכה על הלחי ולוחש, "אל תיעלמי לי, לקח לי זמן למצוא אותך", הוא מחייך אליי ויוצא, אני סוגרת את הדלת מאחוריי ונשענת על הדלת, מטה את ראשי אחורנית, עוצמת את העיניים ומלטפת את הלחי, הלחי שהוא נישק בכזאת רכות, ומרגישה את הדמעות מתגלגלות, לא כך רציתי לפגוש אותו שוב, לא כך רציתי לראות אותו, רציתי שיראה אותי יפה, מטופחת, עם השיער מפוזר ומכסה את הגב שלי כמו שהוא אוהב.

אני נכנסת למקלחת, מנסה למצוא נחמה במים החמים שעוטפים אותי, וכל מה שאני מצליחה למצוא אלו הזיכרונות, אני חופפת את השיער הארוך, ומניחה למים לזרום מעליי, לשטוף את הסבון, לשטוף את הרגשות, לשטוף את הדמעות.

אני יוצאת מהמקלחת עטופה במגבת רכה, נכנסת לחדר שינה, משמיעה מוזיקה במערכת ומברישה את השיער, אני צריכה להסתפר אני חושבת לעצמי ומחייכת, השיער כבר יותר מדי ארוך, אבל דין אוהב את השיער שלי ארוך, ארוך ומפוזר, אני מחייכת ומתרוממת ללבוש את הכותונת, בזמן שאני לובשת אותה אני נזכרת, דין אהב גם את הכותונת, אהב להסתכל עליי, "את ביישנית" היה אומר לי, והוא צדק, אני באמת ביישנית, אבל לא איתו, לא כשהוא לידי, מחבק אותי, אני כמעט יכולה להרגיש את הזרועות שלו מקיפות אותי בחיבוק, העור שלי מצטמרר מהזיכרון, מהמחשבה, מהליטופים העדינים שלו.

הגיע הזמן לישון, אני נכנסת למיטה הרחבה שלי, נצמדת לצד הימני, מתכרבלת עמוק בין השמיכות וחושבת, כל כך הרבה זמן דמיינתי לי את המפגש, אבל לא ככה, ונרדמת.