התעוררות – פרק 12

"אתה לא יכול לעשות את זה!" צעקתי מהדהדת בכל היער ומפרה את השקט בצורה חסרת כל רחמים. "זאת רמאות."
"את רואה אפשרות אחרת?" הוא שואל, עצבני כמו תמיד.
"להיכשל," אני אומרת כבדרך אגב ומושכת בכתפי.
"אני אף פעם לא נכשל, הל, לא יודע מה איתך."
"ואני אף פעם לא מרמה, זאב."
אני מעיפה עוד מבט מהוסס, טעון בהתפתות, אל האייל המת התלוי על כתפו של לוק. כעת עיניו של האייל הן רק ארובות ריקות, חסרות כל הבעה ורגש, חלולות.
אני לא יכולה להתעלם ממבטה השבע-רצון של רוזלין שיתנוסס על פניה כאשר היא תראה את האייל השמנמן התלוי על כתפו של לוק שלא נראה שוקל יותר משק נוצות בשבילו.
אך אני מנידה במהירות בראשי, כאילו כדי למחוק מראשי את האפשרות הזאת. לוק רימה, ואת זה רק הוא, אני והאייל המת יודעים. הוא השתמש בכוחות בו הוא ניחן במקום להשתמש בחץ וקשת אותם רוזלין הפקידה בידנו במטרה שנשתמש בהם.
"איפה הסימן?" אני שואלת לפתע בכיווץ גבות.
"איזה סימן?" לוק שואל בבלבול, לא מבין.
"הסימן של הנשיכה, אידיוט," אני לוחשת ומתקרבת במהירות אל החיה המתה.
"קרעתי את העורק הראשי," לוק אומר בשעשוע, כאילו הוא מסופק מעבודתו. אני נסוגה אחורנית, כמעט נופלת.
הוא לא מת, הוא גוסס.
"הוא גוסס!" אני לוחשת בהתרסה כשאני רואה איך האייל מנסה לצווח, אך רק קול חרישי בוקע מפיו, קול הנע בין קול של ציפור לבין קול של ינשוף. עיניי מתרוצצות בפראות על כל חלקי גופו שנראים שלמים פרט לגרונו המדמם שם תקע לוק חץ אחרי שפצע אותו בשיניו ויצר לעצמו מציאות שקרית בה הוא הרג את האייל בעזרת חץ.
"כשנגיע לרוזלין הוא כבר ימות."
"איזה מין חיה אתה שאתה כל כך חסר רגישות?"
"זאב, מן הסתם."
אני מנידה בראשי ביובש. כל הגוף שלי מתכווץ כשאני צולעת אל עבר בפנימייה, רק רוצה לברוח מלוק ומהחיה הסובלת הזאת.
"ממילא היינו אמורים להרוג אותו," לוק אומר ואני קופצת ממקומי, לא שמתי לב בכלל שהוא הספיק להדביק את הקצב שלי.
"כן, אבל לא היינו אמורים לתת לו לסבול," אני אומרת, כמעט בלחש, אוטמת את אוזניי בעזרת ידיי כשאני שומעת עוד אנקה מצדו של האייל הגוסס שלבטח סובל עד מוות.
עדיף כבר קול של עצמות מתפצחות, מחשבה זאת חולפת במוחי.
כאשר לוק צועד והאייל נע על גבו, האייל זועק מכאבים.
"אני לא יכולה יותר!" אני צועקת, שולפת חץ אשפת החצים המונחת על גבי, בטוחה בצעדי.
אני מצמידה את החץ לקשת ומותחת את המיתר, לוק קופא במקומו, המום מנחישותי. אני מכוונת את החץ אל גרונו של האייל, רוצה להציל אותו מייסורו.
"מה את עושה?" שואל לוק כשהוא מתעורר מההלם.
"עוזרת לו," אני לוחשת, מרוכזת כולי, כל שריר דרוך בתוכי ואני יורה.
החץ מזנק במהירות, כמעט אפשר לשמוע אותו מפלח את האוויר במהירות וננעץ בחדות בתוך גרונו של האייל שעיניו נכבות. "ככה עושים את זה."
אני ממשיכה לצלוע לעבר הפנימייה, משאירה מאחורי את לוק ההמום ואת האייל שאני עזרתי לו, או בעצם הרגתי.

אני בולעת את רוקי שיורד בגוש מר ונותר תקוע בגרוני כאשר לוק מניח באנחת הקלה את האייל על יד רגליה של רוזלין.
התלמידים הבודדים שיושבים בחצר הקדמית המכוסה בדשא ירוק רענן מביטים בסקרנות על המתרחש.
"כול הכבוד," היא אומרת בחיוך שבע-רצון. "רק שני חצים בגרון הספיקו להרוג אותו?"
"רוזלין, האמת…" אני מתחילה לומר. לוק מכחכח בגרונו ואני מביטה בו, פניו רציניות ועיניו מצומצמות באיום כמעט מוחשי. "האמת שכן, הצטיינתי בקליעה למטרה עוד אז בפנימיית ברוקס."
רוזלין מהנהנת בחיוך, סופגת את השקר בחלקות, בלי להרגיש שמשהו לא מתחבר כמו שצריך, במיוחד הבעת פני המלאה בחששות כאשר היא הביאה לבין ידי את הקשת והחצים.
"עכשיו אני מבין למה קוראים לה הל," לוק צוחק ואז מרצין, "כי היא כמו גיהינום*."
אני מגלגלת עיניים ורוזלין מרצינה.
"אוקיי, משוחררים," היא אומרת ונכנסת לתוך בניין הפנימייה.
אני נושפת לרווחה.
"הצטיינתי בקליעה למטרה," לוק מחקה את קולי בהתחנפות מרירה.
"תגיד תודה, שלא אמרתי את האמת," אני מפזמת בכעס ולוק נכנס גם הוא לבניין הפנימייה.

*השם הל, נשמע כמו Hell באנגלית שפירושו גיהינום.