התעוררות – פרק 13

שמחתי לגלות היום שפנימיית מיסט היא ככל הנראה פנימייה רגילה, שגם בה לומדים מתמטיקה.
נשמתי לרווחה כאשר ראיתי את מערכת השעות שלי, שנראית כמו מערכת שעות של כל נערה מתבגרת רגילה, למרות שישנם כמה מקצועות שמזכירים לי שהנערה-הנורמלית שהייתי, נעלמה כליל.
אני יוצאת מכיתת האלגברה, בתחושה די נורמלית. אמנם אני לא סובלת אלגברה ודי גרועה בזה, אך עדיין היה לי נעים לחוש באותה התחושה של עוד-יום-לימודים-שגרתי.
אני נכנסת לחדר האוכל, ספרי האלגברה עדיין מוחזקים בידיי ואני שמחה להטיח אותם בשולחן בו אמנדה וארין ורוי יושבים ולהרגיש כיצד השרירים המתוחים – שעד כה סחבו את הספרים – נרפים.
"אלגברה," אומר רוי למראה הספרים ומגלגל עיניים מה שמסמן לי שהוא לא כל כך מחבב את המקצוע.
"ובמילים אחרות," אני מתיישבת על ידו, "מקצוע נורמלי."
"תפסיקי לחפש נורמלי, מתעוררת," אומרת ארין בחמיצות ומסלסלת את הספגטי סביב מזלגה. "אין כאן שום דבר נורמלי. את לא נורמלית."
אני מלקקת את שפתי התחתונה, נלחמת ברצון לקפוץ עליה עם ציפורניים שלופות.
במקום לעשות זאת, אני מרפרפת עם מבטי על חדר האוכל המלא בתלמידים, בתלמידים על-אנושיים.
אני בוחנת את השולחנות המפוזרים סביבנו. בירכיתי החדר מונח שולחן סביבו יושבים נערים, שככל הנראה, נראים גותיים חסרי טעם להחריד. אני מנחשת שהם כת של ערפדים לפי צבע עורם הבהיר והשיער השחור פחם השזור בפסי-שיער צבעוניים.
"ערפדים," לוחש רוי לאוזני כשהוא רואה את מבטי הנוקב בכוסות המונחות לפניהם, כוסות מלאות נוזל עשיר בצבע אדום ארגמני. אני נעה באי-נעימות כשאני מבינה שרוי קולט כל מבט ותזוזה שלי, כאילו בוחן אותי. "את תתרגלי לזה."
אני מנידה בראשי. "בחיים לא."
"כדאי שתתרגלי, מתעוררות, כי רוי הוא בעצמו ערפד," אומרת ארין עם גבה מורמת. אני מגלגלת את עיניי למשמע קולה הנוטף ארס.
"למה אתה לא יושב איתם?" אני שואלת ומחווה עם סנטרי לעבר קבוצת הגותיים השקטים כאשר אני רואה שארין ממשיכה לדבר עם אמנדה וככל הנראה השיחה ביני לבין רוי כבר לא מעניינת אותה והיא לא טורחת לדחוף את אפה הסולד לשיחה.
הוא מושך בכתפיו באדישות. "אני לא רואה את עצמי שייך לקבוצת הערפדים המתוסכלים האלה."
אני משום מה מרגישה לפתע חטטנית אז אני מרכזת את כל תשומת הלב שלי בצלחת שלפני.
"והם?" אני שואלת את רוי ומסתכלת במבט מלא משמעות על שולחן סביבו יושבים נערים ונערות שמדברים בקולי קולות, ריחות חריפים נודפים מהכוסות המלאות בנוזלים משונים שלפניהם. אין שום דבר שגורם להם לבלוט בין ההמון. אם הכוסות המדיפות ריחות חריפים לא היו מולם, היה אפשר לחשוב שהם סתם עוד נערים מתבגרים רגילים.
"מכשפים. ארין ואמנדה מכשפות, אבל הן לא מי יודע מה מקובלות שם."
"למה?" השאלה נפלטת מפי ואני תוהה אם זה בסדר שאני מחטטת כך, בעוד שלפני שנייה כעסתי על ארין החטטנית.
"אמנדה נחשבת למכשפה כושלת, וארין, טוב את ארין אף אחד לא סובל חוץ מאמנדה."
מעניין למה, אני חושבת.
אני לוקחת תפוח אדום מהסלסילה המונחת לפנינו ונוגסת בו כאשר מיציו ממלאים את פי בטעם חמצמץ ומתוק כאילו נגסתי בשני תפוחים שונים.
מבטי בוחן את שולחנו של לוק, בו הנערה בעלת השיער הברונזה מתקרבת אל לוק ומנסה למשוך את תשומת ליבו.
בהצלחה לה. לא אכפת לו משום אדם אחר, חוץ מעצמו כמובן, אני חושבת.
"זומבים וזאבים, מכשפים וערפדים, יש עוד משהו שאני אמורה לדעת?" אני שואלת בתסכול את רוי ומגלה שגם אמנדה וארין משתתפות בשיחה.
"נמרים ומלאכים," עונה במהירות אמנדה.
"פיות," לוחשת בזעם ארין שנראית מלאת סלידה מהם.
ואז ארין מביטה בי. מבטה מקפיא אותי על מקומי, אך אני משיבה לה את אותו מבט נוקב, "ושליטים."
"שליטים?" אני חוזרת אחריה כהד.
"שליטי אחד מארבעת היסודות," ארין מסבירה. אני בולעת את רוקי. "עדיין לא סיפרת לנו מה את, מתעוררת. זה מסקרן את כולנו."
"אז אני מקווה שאתם אוהבים אכזבות," אני אומרת בכעס וקמה מהשולחן, יוצאת החוצה.
האמת, שגם אני לא יודעת מה אני ובאיזה יסוד אני בדיוק שולטת ואני מתביישת בבורותי. הלוואי שפול היה כאן, הוא היה מרגיע אותי, גם אם לא היו לו את כל התשובות שאני רוצה, וצריכה.

"מורין?" אני שואלת ומשרבבת את ראשי אל תוך רווח צר בדלת.
"כנסי, ורוניקה," אומרת מורין בחיוך לבבי. שערה האדמוני נופל על כתפיה בגלים מבריקים וממסגר את פניה הלבנות כחרסינה.
אני מתיישבת מולה, נחושה בדעתי לקבל תשובות. אני לא יכולה שלא לשים לב לשקיות תחת עיניה הירוקות ולעייפות שבקולה ובדרך תזוזתה. ערמות של דפים מונחים בצדי החדר על הרצפה.
"אני יכולה לעזור במשהו?" אני שואלת ומביטה על הדפים.
"תודה, אבל הפיות אחראיות על מיון הזבל," היא מסבירה. "רצית משהו, ורוניקה?"
אני מנסה להתעלם מהחוסר סובלנות בקולה.
"אני צריכה לדעת… מי אני בעצם."
"מתעוררת."
"כן, אבל אין קשר בין ההתעוררות לבין הכוחות שלי."
"נכון," היא אומרת, מרימה את ידיה לשערה כאילו רוצה לאסוף אותו, אך היא מוותרת ומורידה בחזרה את ידיה. "את שליטת אחד היסודות, כמובן, אך עדיין הכול מטושטש. אמרת שהצלחת לשלוט באש, אך לורן אמרה שיש עוד משהו. את אולי יודעת?"
אני נושכת את שפתי. האם זה נכון לומר לה על השליטה באוויר והשבר באדמה?
"יכול להיות שליט על יותר מיסוד אחד?" אני שואלת ומנסה להוסיף בלבול לדברי.
היא מנידה בראשה. "בינתיים אין אחד כזה."
אני מהנהנת. לבי דופק בעוצמה. כעת היא תרצה תשובה. "לא, שלטתי רק באש."
אני רוצה לספר למורין את האמת, אבל אם היא תגלה שכוחותיי עצומים אף יותר, היא תתעקש על שהותי כאן ועוד תטיל עלי שמירה מבוקר עד לילה.
"מה מיוחד במתעוררים?"
"תקשיבי, ורוניקה, יש תלמידים כאן, ולא משנה לאיזה קבוצה הם משתייכים, שניחנו בכוחות מדהימים, כמו קריאת מחשבות ושמיעה מחודדת. את מתעוררת. הדבר הזה נדיר ואנחנו לא ממש…" מורין מחפשת את המילה המתאימה. "לא יודעים מה כוחות המתעוררים."
אני מרגישה כאילו נתנו לי בעיטה חזקה לצלעות שרוקנה כל חלקיק של חמצן מריאותיי.
שונה. את שונה, מקניט אותי קול קטן בראשי. תמיד הייתי השונה. זאת שההורים שלה זרקו אותה בפנימייה ואין כל זכר להוריה, זאת שאהבה את שיעורי הספרות וזאת שספגה את השמועות שיש קטע רומנטי בינה לבין פול.
ועכשיו, כשאני נמצאת בין שיא התלמידים השונים והמוזרים, אני עדיין החריגה.
"אנסה לחלוב מידע עלייך," אומרת מורין ומעסה את רקותיה. "מאז שהגעת הממונים עלי לא רגועים."
"מה הכוונה?"
"הם דואגים לעוצמת כוחותייך."
אני קמה ממקומי, מרגישה מלאה ביתר מידע.
אחרי שהודיתי למורין על זמנה אני עולה לחדרי, גוררת בכוח את רגלי שרק רוצות לברוח הרחק הרחק מכאן, אל הבית בו גדלתי.