התעוררות – פרק 14

"ראית את סם?" קול חודר לתודעתי, משתלט על חלומי וגורם לי לנשוף בבוז.
"סם?" נשמע קול מזלזל. "ג'יי שווה."
"ולוק?"
"אוי לוק."
"הוא לא ישים עלייך."
"ועלייך כן?"
"תתפלאי."
כשאני קולטת שהשיחה לא עומדת להיגמר, בלית ברירה, אני פוקחת את עיניי. שערי נדבק לצווארי הלח.
אני ממצמצת כמה פעמים כדי לסלק את קורי השינה מעיניי ואז מביטה בשעון שעל צגו מרצדת השעה 7:03 באור צהוב לימוני.
אני לא יכולה להתעלם מההתכווצויות בבטני. לא אכלתי אתמול. ישר הלכתי לישון אחרי השיחה עם מורין.
אני קמה ממיטתי, לא מופתעת לראות את ארין ואמנדה מביטות בי.
אמנדה אני יודעת שאנחנו חולקות את אותו החדר אבל בבקשה תעשי את שיחות האהבה שלך במקום אחר, אני רוצה לומר, אך מנידה בראשי, לוקחת מגבת ויוצאת אל המקלחות.
אני יוצאת אל המסדרון בעל הטפט הירוק-תפוח ולא יכולה שלא לתהות מתי הספיקו לשנות את צבע הטפט שהיה אז בצבע אפרסק.
בדיוק כשאני מסתובבת כדי ללכת למקלחות מישהו קורא בשמי, קול מוכר עד כדי רצון לברוח בבושה מהפיג'מה שלגופי.
אני מסתובבת בקושי, לא רוצה להסתכל על פניו של סם ולטבוע שוב עיניו הירוקות.
"היי," סם אומר בחיוך, עיניו נוצצות באור המסדרון העמום. אני בולעת את רוקי למראה חולצתו הלבנה המחמיאה לצבע עורו הבהיר ומבליטה את קווי המתאר של זרועותיו המסוקסות.
"אני בדיוק בדרך למקלחות," אני רומזת, נושכת את שפתי בניסיון כושל לא להסתכל אל תוך עיניו הרכות.
"כן ברור," הוא משלב את זרועותיו על חזהו מה שגורם לשריריו להתנפח עוד יותר. "רק רציתי לדבר איתך, אז נדבר אחר כך?"
אני מהנהנת, חומקת לתוך המקלחות לפני שאתפתה ואגע בזרועו השרירית.
המקלחות אופפות אוויר חם לח ומחניק. מראות גדולות מלאות באדים מכסות קיר אחד ומקלחונים מוצבים בירכיתי החדר המרווח.
אני נכנסת לאחד המקלחונים ומסירה מעלי את הפיג'מה הדקיקה.
אחרי מקלחת עם מים חמים ששטפו מעלי את זיעת הלילה אני מתלבשת במכנסי ג'ינס קצרים וגופייה שחורה.
אני לא מופתעת לגלות שארין ואמנדה עדיין מפטפטות בקולי קולות בחדר המשותף שלנו.
אני לא נשארת כדי לשמוע את הרכילות העסיסית ויוצאת אל המסדרון, עוברת את האגף המזרחי אל המועדון הנמצא בין האגף המזרחי למערבי, בסמוך לחדר האוכל.
אני נכנסת למועדון דרך דלתות האלסר של הפנימייה. בפנים שוררת אנרכיה.
במה נמוכה מוצבת בצד, עליה יושבות שתי נערות ומפטפטות בניהן בשקט כשמאחוריהן מתנוססות להן במלוא הדרת כנפיים כמעט שקופות ודקיקות, כמו ציפוי קרמל דק שהתקשה לשכבה אחידה ושברירית.
כנפיים צבעוניות חיוורות שזזות לאט ורוטטות בעדינות. כשהבנות-פיות קולטות את מבטי החטטני הן זוקפות את ראשן בגאווה והתנשאות. רואים על פי פניהן שהן מודעות ליופי העצום שלהן. אני מסיטה את מבטי. סנוביות.
בשאר החדר מוצבות ספות וכמה מחשבים ליד.
כשאני רואה מחשב אחד פנוי אני ממהרת לתפוס אותו. כשאני מגיעה אליו אני נושכת את שפתי. האם מה שאני עומדת לעשות עכשיו מותר?
אני פוקקת את פרקי אצבעותיי. באוויר נשמעים צלילי פריטת גיטרה חרישית.
אני מנערת את ראשי. ברור שמותר. אני מקלידה בזהירות את המילים, כאילו מפחדת שאם אקליד חזק יותר זה יסגיר אותי או לפחות יקפיץ כמה מנורות אדומות בצדי המחשב שייללו ויודיעו לכולם שאני עושה מעשה אסור.
אני נכנסת לאימייל. לבי מחסיר פעימה למראה ההודעה שנחה לה שם בשקט, בין ההודעה על ההנחה בחנות 'סאקס' לבין ההודעה שמכילה בטח כמה וירוסים.
הודעה שהכותרת שלה מרצדת בעיניי גם כשאני עוצמת אותן ובולעת את רוקי.
הכותרת 'ורוניקה' בת המילה האחת מתנוססת בכתב עבה, כאילו כדי להדגיש את חשיבותה.
הלחצן כבר עומד דומם על ההודעה.
תנשמי ורוניקה, אני מזכירה לעצמי.
בדיוק כשאני באה ללחוץ על ההודעה קול נשמע מאחורי וזה גורם לי לקפוץ ממקומי וכמו מין רפלקס לצאת מהר מהאימייל.
"הבהלתי אותך," סם נעמד מולי, "מצטער."
"זה… זה…" כשאני קולטת שאני מגמגמת אני עוצמת את עיניי, מסדירה את נשימותיי שנייה ופוקחת בחזרה את עיניי. "זה בסדר."
אני מביטה על צגו הדומם של המחשב, הייתי כל כל קרובה לפתוח את ההודעה, אך באותה מידה גם כל כל קרובה להיתפס והשד יודע מה היו עושים לי אם היו יודעים שקיבלתי מכתב מהעולם האנושי.
"לא," הוא אומר בנחישות וזה גורם לי להרים את ראשי חזרה אליו. "מצטער על הכול, ורוניקה."
"זה בסדר, סם," אני משיבה. "רק נבהלתי קצת."
"לא על זה."
אני מכווצת את גבותי.
"על זה שהחזיקו אותך בחדר ההוא, לבד."
"אה," אני אומרת קצרות. אני באמת כועסת. או לפחות כעסתי. כשאני מביטה אל תוך עיניו אני רואה את החרטה הברורה בתוכן. "זה ממש לא היה ההחלטה שלך, סם."
"נכון אבל–" אני מרימה את ידי.
"לא סיימתי," אני מוחה. "וחוץ מזה, אני אמורה להודות לך, הצלת את חיי."
"תמיד לשרותך," הוא אומר בחיוך אמיתי, כן.
אני מחייכת, שוב מעיפה מבט אל המחשב המעורפל.
"את באה לחדר האוכל?" שואל סם ותוחב את ידיו בקושי למכנס הג'ינס הצמוד שלו.
רק עכשיו – כשאני מביטה בו מלמטה – אני רואה את פניו המשורטטות והנוקשות במעט, צל מעיב על פניו וגורם לו להיראות קשוח. עיניו נוצצות ומבליחות בין קצוות שערו השטני.
"אולי אחר כך," אני משיבה ומהדקת את שפתי כשאני רואה שהמועדון מתחיל להתרוקן. כולם הולכים לארוחת בוקר עכשיו וזאת ההזדמנות שלי.
הוא מושך בכתפיו בעדינות והולך זקוף אל היציאה.
אני חוזרת על צעדי, רק מהר יותר וללא היסוס; חפשן, אימייל ולהקליק.
הלחצן שוב עומד על ההודעה. האם זה צעד נכון?
"זה הדבר הנכון לעשות," אני ממלמלת לעצמי ולוחצת על ההודעה מדניאל.