התעוררות – פרק 16

אני מנקה את הטחב שנדבק לנעלי ומקשה על הליכתי.
בעודי צועדת לעבר הפנימייה מבטי ננעץ בקבוצת נערים. הם שוכבים על הדשא החם – מחוץ לשטח הפנימייה – ובוהים כמעט בהערצה בבנות-פיות שלידם השוכבות על בטנן בעוד הכנפיים הססגוניות שלהן רוטטות מאחוריהן. על פי פניהן של הבנות-פיות רואים שהן אוהבות את תשומת הלב הזאת מצד הבנים, את הערצה הזאת.
אף פעם לא ראיתי את התלמידים האלו בתוך הפנימייה, הם ללא ספק לא לומדים בפנימיית מיסט.
כשאני מתקרבת יותר אני מבחינה בברור בפניהם של הנערים שלצד הבנות-פיות. גם פניהם לבן חיוור, כמעט שקוף, כשל הבנות-פיות ואני מניחה שהם בני-פיות.
בן-פיות אחד תופס את תשומת לבי. עיניו מצומצמות ומביטות בי, דוחקות. שערו הקצר זקור לכל עבר ובוהק בצבעו הלבן מבריק.
לבי מתחיל להשתולל, להעצים את פעימותיו מבלי שבכלל עשיתי משהו. אני מרגישה משיכה אליו, הרצון ללכת אל הנער דוחק בי.
הבנות-פיות שקולטות את פניו המרוכזות, עוקבות אחר מבטו ולבסוף נועצות בי מבט אטום, אחת מבניהן מגלגלת עיניים.
לרגע – הצעד המהוסס שרגלי עשתה לעברם – העלתה חיוך על פניו של הבן-פיות, אך הצעד השני הנחוש אחורנית גרם לפניו לזעוף ולצמצם את עיניו עוד יותר תוך כדי ששפתיו נעות ללא הרף ובמהירות מסחררת.
אני צריכה לאסוף כל כוחותיי וריכוזי כדי לנער את ראשי ולהמשיך ללכת ביעף לעבר הפנימייה. מחשבות על הבן-פיות עולות בראשי מבלי רצוני.
בשטח הפנימייה יושבים כמה תלמידים ונהנים משפע השמש היוקדת. שמחתי לגלות שלא לומדים בימי שישי, ולכן אוכל לסדר את מחשבותיי על ההודעה של דניאל ואולי למצוא גם ניסוח טוב להודעת משוב.
אני נכנסת בפראות דרך דלתות הפנימייה המחוספסות. המחשבות על בן-הפיות עוברות במוחי כרוח סערה, באי-סדר ומהירות, מתערבלות ולא נותנות לי מנוח.
אני רצה במדרגות ונכנסת אל המועדון שם אני נתקלת בסם.
הוא מגחך. "קרה משהו?"
אני נושכת את שפתיי. זה בעצם שום דבר… לא?
אני מנידה בראשי.
"חשבתי אולי תרצי להצטרף אלינו היום בערב," הוא נשען על משקוף הדלת, "אלי ואל הלהקה שלי, יש הופעה במרכז."
"מותר לצאת מהפנימייה?" אני שואלת בפליאה. לבי רוטט בתקווה ואני מייחלת שהוא לא הבחין בכך, אך על פי חיוכו המשועשע במעט אני מבינה שהוא לא פספס את זה כמו שהוא לא פספס מקודם את הבהלה שלי.
"רק בסופי שבוע וחגים," הוא משיב. אני כמעט מגחכת, הם חיים בתוך עולם הזוי, עם זומבים ושדים, ועדיין חוגגים חגים?
לרגע אני שוקלת לסרב. אך אני מפתיעה את עצמי כשאני מהנהנת וחולבת חיוך.
"יוצאים בשבע," הוא יוצא אל המסדרון, הולך הפוך כשפניו מופנות אלי, "אל תאחרי."
לאחר מכן, הוא מסתובב ונעלם בהמשך המסדרון.

אני צועדת ביעף ונחישות במסדרון, חולפת על פני לוק שגבוה ממני בשני ראשים.
הוא ממלמל בעוקצנות, "מתעוררת."
תוך כדי שאני ממלמלת בלעג, "זאב."
וכל אחד הולך במהירות לשני צדדים נגדיים, שוכח שהוא אי פעם ראה את השני.
אני נכנסת לחדר, פותחת את הארון ומחפשת נואשות אחר מכנסי הג'ינס האהובים עלי שקלודין הועילה בטובה להביא לי אותם בתוך התיק השחור.
"מחפשת משהו?" שואלת אמנדה ומקפיצה אותי ממקומי. בדיוק כשאני מסתובבת, מוכנה כבר לראות את פניה הזועמות של ארין, אני מופתעת לגלות את רוי שחצי יושב חצי שוכב על מיטתה של אמנדה, מביט בי כמעט בחביבות.
"הי רוי," אני ממלמלת, שולחת לעברו חיוך ואז ממשיכה לנבור במעמקי הארון. בגדיה של אמנדה פלשו לחלק שלי וגרמו לכל הארון להראות כאילו עבר סופת הוריקן קטלנית.
"ואני שואלת שוב," אמנדה נעמדת לידי, "מחפשת משהו?"
"רק את הג'ינס שלי," אני משיבה בהיסח דעת.
"יש הופעה ממש מגניבה של להקת 'מוצצי-הדם האכזריים'," קולו של רוי ממלא את החדר, "רוצה להצטרף אלינו, ורוניקה?"
"הלהקה הזאת ממש טובה," אומרת אמנדה בהנהון.
אני נעמדת, חדלה מלחפש את הג'ינס המרופט משימוש יתר. אני מביטה ברוי ובאמנדה לסירוגין, בודקת אם הם רציניים בקטע של שם הלהקה. חשבתי שמוצצי-דם זה עלבון בשביל הערפדים, אך פניו של רוי כבר אומרות ללא מילים שהוא רציני. "מצטערת, כבר הבטחתי לסם."
פניה של אמנדה מוארות לפתע. "סם סם?"
אני מהנהנת, תוהה אם זה היה רעיון טוב לספר לה על כך.
היא צורחת בהתלהבות. "דייט?"
"לא," אני משיבה, קצת מהר מדי. "עם הלהקה שלו."
"דייט עם הלהקה שלו?" שואל רוי וקמט מופיע בין גבותיו, הקמט ששמתי לב שמופיע כאשר הוא מבולבל. אני צוחקת ומנידה בראשי כלא מאמינה.
"אז אנחנו מצטרפים!" אומרת אמנדה, חופרת עם ידיה בתוך ערמת הבגדים ומפילה הכול על הרצפה בקול חבטה חרישי. "אני כבר אשאיל לך בגד."

אני משתחלת בקלות אל תוך מכנסי הג'ינס הקצרים של אמנדה שמתאימים בדיוק למידתי בהתחשב בכך שאמנדה קטנטונת ממש.
אני מסדרת את הסריג האפור על גופי.
"אמ…" אמנדה בוחנת את לבושי כשאני מסתובבת אליה ומראה לה את בגדיה עלי. "המכנס הזה שלך, אני נראית בתוכו כמו שלד."
אני מסדרת את שערי בקוקו רופף. בדיוק באותו הרגע נשמע דפיקה חלושה על הדלת וכמה מלמולים רגוזים. מבלי שבכלל אני או אמנדה אישרנו להיכנס כבר רוי וארין נכנסים כשהם מביטים אחד בשנייה בעוינות גלויה שאף אחד אפילו לא מתאמץ להסתיר.
"מכשפה כושלת," ממלמל רוי וצונח על מיטתי, גורם למצעים להתקמט תחת משקלו, אף שהוא שדוף, ואם הוא בכלל שוקל משהו אז כנראה זה בגלל גובהו.
ארין – שלבושה בשמלה כחולה שמתאימה לצבע שערה האדמוני – מפזמת בזעם, "קניבל אידיוט."
רוי, מצדו, רק חושף ניבים לארין ומחקה נהמה.
"הריבים שלכם לא מעניינים אף אחד!" קוראת אמנדה ונעמדת בין ארין לבין רוי שמגלגל את עיניו ושיניו כאילו נבלעות בתוך שורשיהן ונהפכות לרגילות. אם צבע עורו לא היה כל כך חיוור בצורה כמעט חולנית היה אפשר לחשוב שהוא אנושי, כמו שאני הייתי. לבי מתכווץ ואני נושכת את שפתיי.
בחוץ, הירח זוהר הצבע לבן בוהק, והכוכבים מבליחים סביבו, משווים לו מראה של מלך בעוד הם הנתינים שלו.
לבסוף כולנו יוצאים מחוץ לפנימייה, סם ולהקה שלו מצטרפים אלינו.
רוי נעמד לידי בחיוך, זרועו הקרה מתחככת בזרועי ואני מנסה להסתיר את הרעד שנשלח מזרועו כמו אלפי נטיפים קפואים שחדרו לעורי בחוסר רחמים מוחלט.
אני מחייכת חיוך מאולץ.
כעת הרבה תלמידים יוצאים משטח הפנימייה, בניהם גם כמה מורים. אני מישירה את מבטי לשני נערים שמשתנים לזאבים ומתחילים להתחרות אחד בשני – נושכים מעט את רגלו של השני – עד שפרוותם האפורה והנחושתית כבר לא נראות לעין.
אנחנו חוצים את שטח הפנימייה ויוצאים לשטח של דשא ירוק עם שבילי חצץ שניתזים לצדדים.
רוי תוחב את ידיו לכיסי מכנסיו בצורה שכמעט חביבה עלי. גבו הכפוף במעט מזכיר לי את פול וזה צובט את לבי בחוזקה. "מחר ירח מלא."
אני מכווצת את גבותיי למראה צל האימה שחלף על פניו. נעלי בועטות בכמה אבנים שעפות לכל עבר. "מה קורה בירח מלא?"
"לילה בלי שינה," הוא לוחש, מביט אחורנית, כאילו כדי לבדוק שאף אחד שלא אמור לשמוע את השיחה, נמצא בטווח שמיעה. "הזאבים, הלהקה של לוק, והנמרים, הלהקה של סם, משתנים, היללות פשוט מענות לפעמים."
אני מהנהנת ותוהה עד כמה גרוע זה יכול להיות.
אחרי רבע שעה של הליכה אנחנו מגיעים לשטח מרווח; שולחנות פיקניק מוצבות באנרכיה, אנשים מפחידים למראה וגם נחמדים למראה מדברים בקולי קולות בכל מקום ובמה גבוהה מונחת בצד. על הבמה כמה אנשים מסדרים ציוד.
אני חייבת להודות שזה די נחמד, ומבלי האנשים המוזרים והמפחידים זה כמעט מזכיר לי את ערבי השירה שהיו בפנימיית ברוקס.
כמה ילדות פיות מנופפות בכנפיהן בגאווה ואני מקנאה ביופי המרהיב והעוצר נשימה שלהן.
"אחת שתיים… אחת שתיים," גבר העומד על הבמה, בודק את המיקרופון שמצייץ לפעמים וגורם לגל של צמרמורת מחרישת אוזניים לעבור בקהל.
"בואי, ורוניקה," קוראת אמנדה ומושכת אותי ממחשבותיי. כשאני מבחינה בהם אני רואה שהם כבר תפסו שולחן פיקניק אחד. הלהקה של סם כבר התערבבו עם שאר הקהל, פרט לסם ועוד נערה שנראית שברירית בגופה, אך פניה פראיות, סורקות את הסביבה בדממה כאילו בוחנת את הטרף שלה.
סם שולח לעברי חיוך חפוז כשאני מתיישבת ואז מיד חוזר לדבר עם הנערה שלצדו.
אמנדה מביטה בנערה בסלידה וכך גם ארין. רוי – שקולט את מבטיהן הקנאי – מגלגל לעברי עיניים ואני מצחקקת וממרפקת אותו.
לפתע שיר מתחיל להתנגן. שיר רוק כבד ורועם. עכשיו אני מבינה מדוע כך קוראים ללהקה, המוזיקה שלהם אכזרית בדיוק כמוהם. סם קם ממקומו, עצבני מעט אחרי השיחה שלו עם הנערה. הנערה ממהרת ללכת אחריו ואמנדה וארין מביטות אחת בשנייה כאילו מעבירות מסרים דרך עיניהן בלבד ואז קמות שתיהן מהר.
"בא לך ש…" מתחיל רוי לומר וקם ממקומו.
אני מנידה בראשי. "זה בסדר, תלך."
כשרוי הולך אני נשארת לשבת לבד. זה לא מפריע לי. התרגלתי להיות עצמאית. גם כשהייתי עם דניאל, לא בדיוק הייתי איתו, או יותר נכון, הוא לא היה איתי. תמיד הוא פטפט על העתיד שלו, על האחוזה שלו ועל כמה שאבא שלו מנדנד לו להתקבל למכללת ג'ון ג'יי ללימודי משפטים, ואף פעם לא היה אכפת לי מזה שהוא לא היה מעוניין להקשיב למה שיש לי לומד בדיוק כמו שלא היה אכפת לי ממה שהוא אמר.
אני מעיפה מבט אחורה, אל הלהקה הצווחת אל המיקרופון. הגברים ששרים – או יותר נכון צורחים – חיוורים ורזים, בדיוק כמו רוי, אך הם יותר מחוספסים ומסוקסים ממנו. הזמר הראשי, מנגן על גיטרה חשמלית שנראית כאילו מיתריה עומדים להיקרע בשל פריטתו החזקה, שערו נראה כמו מדוזה מתה שצנחה על קרחתו באורח פלא.
אני קמה ממקומי, כבר לא רואה את אמנדה וארין או רוי בקהל ובטח שלא את סם. הקהל כולו קופץ וגועש, הורים מודאגים ורגוזים למדי בשל המוזיקה הרועשת חוטפים בפזיזות את ילדיהם מבין הקהל הנלהב ונכנסים לבקתות הקטנות שנמצאות לא רחוק מכאן תוך כדי שהילדים מוחים וצורחים, בועטים לכל עבר ובוכים.
אני מתרחקת ממקור המוזיקה, צועדת בין בקתות קטנות שמספיקות בקושי למשפחה.
לפתע יד גדולה לופתת את זרועי, מושכת אותי אל בין הצללים העכורים. לפני שאני מספיקה לצעוק, יד מונחת על פי וצעקתי יוצאת בקול מעומעם.
לא משנה מי הוא האדם שמחזיק אותי, אין יותר גרוע מלהיכנס לצרה כשאין אף אחד בסביבה שיכול לעזור לך.