התעוררות – פרק 19

את שאר הלילה העברתי בשינה נים לא נים במועדון הריק בו תמיד האור דולק. השתדלתי לא להירדם. לא היה בא לי עוד חלומות או עוד חתכים בלתי נסבלים.
קול קריאות התלמידים מעיר אותי משנתי, בכלל לא שמתי לב שנרדמתי. גם ללא הצעקות של התלמידים אפשר להבין שבוקר על פי קרני השמש החודרות מבעד לחלונות ומסנוורות את עיניי.
כיוון שיום שבת היום, המועדון מתמלא במהירות בתלמידים ולא כמו בימים רגילים שרק אחרי הצהריים יושבים כאן תלמידים ולרוב זה להכנת שיעורי בית.
"אוי ואבוי," רוי שנכנס זה עתה מתקדם לעברי, על פניו מבט רדוף, "מי עשה לך את זה?"
אני מכווצת את גבותיי בחוסר הבנה, אך כשהכאב המעומעם שוב מורגש בלחי שלי אני מבינה על מה הוא מדבר. "סתם."
"אמנדה חיפשה אותך," הוא מודיע תוך כדי שהוא צונח על אחד הכיסאות באנחת הקלה. אני קמה מכורסת הפוף שכמעט נבלעתי בתוכה ומתיישבת על יד אחד המחשבים.
כשאני קולטת מזווית עיני את רוי שעדיין מחכה שאשיב לו, אני רק מושכת בעצלתיים בכתפי ונכנסת לאימייל. החלטתי לא לענות להודעה של דניאל, הוא בגד בי, נישק אותי בזמן שהוא מתעסק עם מישהי אחרת. זה משהו בלתי נסלח ולא משנה עד כמה עמוק אני תקועה כאן ומחפשת נואשות אחר עזרה, מדניאל אני לא הולכת לבקש אותה.
אני לוחצת על המסגרת המלבנית בתוכה כתוב 'מכתב חדש' ומסתכלת על התבניות הריקות, מהדקת את שפתיי ומנסחת בראשי את ההודעה מבלי להישמע יותר מדי לחוצה ונואשת.
"רוי," אני לוחשת, לא מתיקה את מבטי ממסך המחשב.
"אמ…?" הוא ממלמל תוך כדי קריאת ספר. אני מסתכלת עליו.
"מותר… אתה יודע… זאת אומרת–"
"לשלוח הודעה?" הוא שואל, מביט בי.
אני מהנהנת בהיסוס.
"לרוב כן, כשאנחנו רוצים לתקשר עם ההורים," הוא מסביר.
"הורים?" אני שואלת בהרמת גבה.
"נולדנו כאן, ורוניקה, גדלנו כאן. ברור שיש לנו הורים, מן הסתם," הוא אומר בכיווץ גבות, כאילו זה הדבר הכי מטומטם שהוא שמע מימיו. ועכשיו, כשהוא מביט בי במבט הזה שלו, אני מבינה שזה באמת היה מטומטם.
אני שוב מהדקת את שפתי ומתחילה להקליד. 'פול'.
אך אני מוחקת את זה בהנדת ראש עצבנית.
אצבעותיי עדיין נחות על המקלדת ודמעות מציפות את עיניי. מה אוכל לכתוב לו מבלי שזה יראה כאילו אני סובלת? ובכלל, אני רוצה שהוא יראה עד כמה אני סובלת?
לבסוף אני כותבת מה שאני מרגישה, למרות שבתוך תוכי תודעתי, אני יודעת שזה לא נכון.
'פול, אני לא שייכת לכאן'.

אני נכנסת לחדר באנחה. חיכיתי ליד האימייל הפתוח לפחות שעה, מרעננת אותו ללא הרף בתקווה לראות הודעה חדשה.
אני פוערת את עיניי למראה החדר המבולגן; ההלבשה התחתונה של אמנדה זרוקה על מיטתי בערמה שעל פי גובהה עומדת לצנוח על הרצפה ושמלות ערב מונחות על הרצפה, מקומטות.
"סופה בארון שלך?" אני שואלת בגיחוך, מפילה את הגופייה השחורה של אמנדה לרצפה ומתיישבת על הכיסא עליו הייתה מונחת לפני כמה שניות ספורות.
"מצחיק מאוד," אומרת אמנדה, נוברת בין כל בגדיה, מתרוממת ונאנחת. היא מנופפת באצבעה כאילו מערבבת מרק דמיוני ובין רגע כל הבגדים נזרקים לארון כמו חיצים תוקפים.
כשאני מביטה בפה פעור בארון כל הבגדים מונחים שם, מסודרים וישרים ללא כל קמט. אני צוחקת צחוק שנהפך להיות צחוק מגלגל עד מטורף. לבסוף, כשאני נרגעת עם דמעות בעיניים מרוב צחוק, אני משפשפת את עיניי.
"זה לא קרה עכשיו," אני אומרת בגיחוך. אמנדה מגלגלת את עיניה.
"זה קרה עכשיו," היא משיבה בנחת, מתיישבת על מיטתה. "את פשוט לא מוכנה להודות."
"כנראה אני סובלת מהפרעה נפשית, אולי אני סכיזופרנית*."
"זה… כמו בקה?" שואלת אמנדה בכיווץ גבות ונוחתת על המזרון שנמחץ תחת משקלה.
"כמו מי?" אני שואלת, אך הדלת שנפתחת בפתאומיות שכזו גרמה לי לקפוץ מבהלה.
רוי עומד בפתח הדלת. חיוור כמו תמיד, אך יותר מתמיד, כאילו אין גבול לרמת החיוורון שלו.
"ארין לא יכולה לבוא איתך, אמנדה," הוא מודיע בחיוך משועשע.
"מה?" היא צורחת ומתחילה להשליך עליו כל דבר דומם מבלי בכלל לגעת בו, אלא דרך כוחות המחשבה. "תסתלק מכאן, תסתלק!"
בין רגע כל הרצפה מתמלאת זכוכיות מכד חרסינה, ממראה שהיה תלויה על הארון ותמונה של אמנדה וארין שנופצה על רוי אשר מנסה להתגונן בעזרת ידיו ולחמוק החוצה ללא פגע.
כשהיא מסתכלת על מנורת השידה שלי בכוונה להשליך אותה בזעם על רוי, אני קופצת על המנורה, מתעלמת מכפות רגלי שנחתכות מהרסיסים הדקיקים, ומחזיקה אותה חזק, כאילו החיים שלי תלויים בה. "תירגעי, אמנדה, אני אבוא איתך."
"באמת?" היא שואלת בחיוך. אני מהנהנת ומוסיפה בלחש, "לאן שזה לא יהיה."
"יופי," היא אומרת בחיוך מתוק, כאילו כל מה שקרה כאן עכשיו, לא קרה מעולם. רוי כבר הספיק לחמוק החוצה. אמנדה מסתכלת על הרצפה המלאה זכוכיות וביניהם ישנן כמה טיפות דם, בשפתיים הדוקות ואומרת, "אני אלך לקרוא לפיות שינקו."
לרגע אני מתקשה להאמין שהפיות הסנוביות יואילו בטובן לבוא לעזור במשהו. אמנדה מקפצת בין הזכוכיות, רגליה נוחתות בקלילות על המקומות ברצפה בהם אין זכוכיות ואז היא חומקת החוצה.
רגלי צורבות מהחתכים ושצף של קללות נפלטות מפי כמו מטר הרסני וכמעט קטלני.
אני מושיטה את ידי, מנסה לא לעשות צעד שיגרום לעוד כמה זכוכיות לחדור לכף רגלי. לבסוף אני מצליחה לפתוח את מגרת השידה של אמנדה ולהוציא משם פינצטה העשויה מתכת קרה ואז לצאת החוצה למסדרון.
אני נשענת על קיר המסדרון וצונחת למטה, מביטה אל כפות רגלי המדממות. אני מצליחה למשוך כמה מבטים ויתר תשומת לב כשאני נאנקת כאשר אני מוציאה את הרסיסים.
נער אחד מהשכבות הבוגרות יוצא החוצה מחדרו וסוקר אותי מכף רגל ועד ראש. אני חדלה מלזוז ומביטה בו במבט שואל, די מעוצבנת על מבטו הכה הפלשני.
"סקסית," הוא אומר ומחייך חיוך ערמומי תוך כדי שהוא ממשיך במסדרון. על פי הליכתו היהירה אפשר לדעת את עצם היותו בן-פיות גאוותן ושוויצר שמצליח ללכוד כמה מבטים מבניות-פיות תמימות למראה, אך פראיות באופי שלהן. כמו כל בנות-הפיות, יוצרות לעצמן חזות תמימה בעוד בתוך תוכן הן תאוותניות, כך הן מפילות לרשתן אלפי בנים עיוורים.
אני מחקה תנועת קיא וממשיכה לשלוף מכף רגלי הימנית כמה רסיסים דקיקים החוצה, עורמת אותם לידי.
מדי פעם קולות כאב בוקעים מפי וכמה תלמידים ממהרים לבדוק אם אני בסדר כשהם מביטים בי במבט מודאג יותר מדי.
קול גיחוך נשמע מעלי. אני מרימה את ראשי, רואה את סם עומד שם, משלב את ידיו על חזהו השרירי ומביט על רגלי המדממות. אני בולעת את רוקי למראה הגופייה הלבנה שלו שלא מסתירה את זרועותיו המסוקסות. אני משפילה את מבטי חזרה אל כף רגלי, משחקת אותה מתעסקת שם בזכוכיות.
"איך זה קרה לך?" הוא שואל תוך כדי שהוא מתיישב לידי, מסמן בידו להגיש לו את הפינצטה.
תוך כדי שאני מסבירה על התקף הזעם של אמנדה, הוא מושך בעדינות את רגלי ומניח אותה על ברכיו כשהוא מכווץ את גבותיו ומתחיל לשלוף את הזכוכיות החוצה ברגישות.
"וואו," הוא אומר בגיחוך קל, לא מרים את מבטו העסוק ברגלי המדממת. "אמנדה הזאת היא חתיכת טיפוס."
היא תתלהב כשהיא תדע שסם, בכבודו ובעצמו, דיבר עליה. אני מגלגלת את עיניי. אני לא הולכת לספר לה.
כשסם מסיים להוציא את כל הזכוכיות בכף רגלי הימנית הוא עובר לשנייה, ממשיך לערום עוד זכוכיות על הערמה שלי. "צריך לקחת אותך למרפאה."
אני ממשיכה להביט בידיו של סם ולא שמה לב שהוא בכלל דיבר אלי.
"מה?" אני עונה אחרי כמה שניות בהן הוא חיכה לתגובתי.
הוא מגחך. "לא, רציני, צריך ללכת למרפאה."
"למה?" אני מכווצת את גבותיי, מושכת את רגלי בחזרה, אך הוא עוצר בעדי ומניד בראשו.
"צריך לחבוש לך את זה," הוא אומר בספקנות וקם על רגליו בקלילות. "חכי כאן."
"כאילו שאני יכולה זוז," אני ממלמלת ביובש, חושבת על איך אני צועדת במסדרון ומכתימה את כולו בדם ארגמני סמיך והפיות, האחראיות על הניקיון, רוצחות אותי בעזרת עיניהן בלבד.
אחרי כמה דקות של ספיגת מבטים קשה, סם חוזר בחיוך מרוצה. בידיו הוא מחזיק תחבושות לבנות.
הוא מתיישב ומורה לי לשים את רגליי על ברכיו בטפיחות קלות על ברכיו. אני עושה כדבריו ומביטה כיצד שריריו מתנפחים כשהוא מזיז את ידיו, מתעסק בתחבושת הלבנה ועוטף את רגלי בה.
ללא ספק כשאמצא דרך לברוח מכאן, אל העולם האנושי, אני אתגעגע לסם. הוא היה כל כך נחמד אלי מהרגע הראשון שמצא אותי במדבר ההוא, אף שהייתי בלתי נסבלת ומסתבכת בכול, ועדיין.
"סיימנו," אומר סם ומביט בי בחיוך, נותן לי לסקור את רגלי החבושות. אני מחייכת חיוך נבוך.
"תודה, סמי," אני אומרת. הוא קם ומושיט לי את ידיו, אני נוטלת אותן והוא מקים אותי במשיכה עדינה.
הוא ממשיך להחזיק בידיי כשהוא אומר, "אל תסתבכי יותר מדי, טוב?"
אך הוא לא מחכה לתשובה ומתנתק מאחיזתי, מפנה לי את גבו והולך בהמשך המסדרון, כאילו הוא איזה גיבור שהולך לחפש עוד מישהו בצרה, ואם הוא באמת לא גיבור. בשבילי הוא כן.

*סכיזופרניה- מחלה המתאפיינת באוסף של תופעות נפשיות והתנהגותיות כמו: הזיות, מחשבות שווא, הפרעות בארגון הדיבור והחשיבה וכו'.