התעוררות – פרק 20

אחרי שהסתדרתי במקלחת אני הולכת לעבר החדר. לא הספקתי להודות לסם. מיד אחרי שהוא הסתלק נכנסתי למקלחת והברשתי את שערי.
אני פותחת את דלת החדר וקופאת על מקומי. אמנדה יושבת על שולחן העץ, בין רגליה הפסוקות עומד לו נער, בגבו אלי, ומנשק אותה בחושניות; מפיה נודד אל צווארה כשהיא משלבת את ידיה מאחורי עורפו ומתענגת. הנער מפשיל את חצאיתה הקצרצרה עוד כלפי מעלה עם כל סנטימטר שהוא מתקרב אליה ואמנדה מצידה לא מוחה.
כשאני קולטת על פי שערו המבריק בצבעו השחור שהוא בן-פיות, אני מגלגלת את עיני וטורקת את הדלת ביתר חוזקה. שניהם קופצים ממקומם. הבן-פיות מסתובב וחיוכו מבזיק אלי בעוד אמנדה מנקה מפיה את האודם שנמרח.
"אופס סליחה," אני אומרת בציניות.
"לא, זה בסדר," אומר הנער בעליצות, מבטו לא מש ממני כשאני מתקדמת לעבר מיטתי. "את יכולה להצטרף."
"באמת?" אני שואלת, מחייכת חיוך מאולץ. אני מתקרבת אליו בצעדים אטיים תוך כדי שאני נושכת את קצה אצבעי בחושניות. חיוכו אף מתעצם
"ורוניקה," ממלמלת אמנדה, מביטה בי ובבן-פיות לסירוגין.
כשאני נעמדת מולו חיוכי נמחק. "לך מכאן… או שתתחרט."
"אבל–"
"לך!"
הוא יוצא מהחדר בטריקת דלת עצבנית.
אמנדה קופצת מהשולחן במבט חמוץ, לא מרוצה. "הוא ניקה את החדר, החזרתי לו טובה."
"לא שאלתי," אני אומרת בהרמת גבה. "אין יותר רדוד מלהתמזמז עם בן-פיות, מנדי."
היא משפילה את מבטה, כאילו הבינה את טעותה, אך אני יודעת שעוד כמה זמן תשכח בכלל את הגערה שלי בה.

רק עכשיו אני מבינה עד כמה טעותי – להתנדב להצטרף אל אמנדה – גדולה.
אנחנו צועדות בין גבעות חדגוניות, מחוץ לשטח הפנימייה. אמנדה החליטה ללכת 'לרענן' את הארון שלה בבגדים חדשים, ואני – שהסכמתי לבוא איתה רק מתוך דחף בלתי נשלט להגן על מנורת השידה שלי – צריכה לעבור בין אלפי, ואפילו מיליוני, האנשים הכי מוזרים שראיתי מימי.
אמנדה לצדי לא מפסיקה לדבר על נער אחד מהשכבות הבוגרות. לפעמים היא מדברת על סם ואני מנסה לחזור להקשיב, אך כשהיא עוברת לדבר על לוק, האלפא של הזאבים, אני נושפת בבוז וממשיכה ללכת מבלי להקשיב לה.
מבטי משוטט על קבוצת ציפורים אשר רבות בחוסר רחמים על חתיכה של משהו לא גלוי לעין. אני נושכת את שפתי למראה הציפורים המרצדות על פני הדשא הרענן והחי בעודן צווחות. עצוב לראות עד כמה הציפורים האלו שייכות לעולם האנושי, ועוד יותר עצוב הידיעה שהן יכולות פשוט לעוף מכאן. אני מביטה בהן בקנאה. הן יכולות לנדוד למקום המבטחים שלהן. לבית. בעוד אני תקועה כאן.
אמנם אני עדיין כועסת על דניאל, אך כאשר אני נזכרת איפה אני, הגעגועים אליו מציפים אותי, דוחקים בי. הזיכרונות של ימי שישי בערב לשבת אצלו בחדר ופשוט לטבוע בנשיקות שלו, להתנתק מתחושת הזמן ופשוט לרחף איתו אל הלא נדע.
"ורוניקה, את מקשיבה לי בכלל?" אמנדה מעירה לי ואני כאילו נמשכת באכזריות מתוך הזיכרונות המתוקים אשר מחזיקים אותי כאשר אני נשברת.
אני מהנהנת בהיסח דעת.
"אז מה אמרתי על לוק?" היא בוחנת אותי, מניחה את ידיה על מותניה במחאת רוגז.
"שהוא נרקיסיסטי, סנוב ויהיר חסר תקדים," אני משיבה בכיווץ גבות, כאילו זה המובן מאליו.
"והורס," מצחקקת אמנדה בטיפשיות.
אמנדה מובילה אותי אל תוך שוק בו מוכרים צועקים במלוא גרונם על המבצעים וגורמים לכמה מוכרים אחרים לגדף אותם ללא הרף. אני פוערת את עיניי למראה גבר שנראה כל כך אנושי לעין, עד שמסתכלים על רגליו העטויות פרסות עז.
אלפי רגשות מתפרצים בחוזקה בגופי; זרמי רטט נעימים בגווי, חום שמתלהט ומתלקח בגפיי וסחרחורת שגורמת לעיני להתכסות כתמים שחורים שמסמאים את ראייתי. הלוואי שהייתי יכולה להיות לבד עכשיו, להתכווץ לתוך תנוחה עוברית תוך כדי שמשב הרוח הצונן, הנושב חזק במעלה הגבעות, מתנפץ על גופי ונושק לעורפי הסומר מבלי לחדול ולו לשבריר שנייה מקודש.
"קרה משהו?" שואלת אמנדה ורק עכשיו אני שמה לב שאני נתמכת בכתפה. אני מנערת את ראשי.
ברור שקרה משהו. אני הוזה. אני צריכה כדורים פסיכיאטריים. אני משתגעת על כל הראש, אני מתחרפנת.
אך מקום להמטיר עליה את כל תשובותיי כמו ברד אכזרי אני רק מהנהנת בהידוק בשפתיים, לא נותנת לשום מילה לבקוע מפי כשאני תועה בין הרצון לפרוק הכול לבין הדחק לשמור הכול.
אני שוב מעיפה מבט אל תוך השוק. ייתכן שיש כאן מישהו אנושי? מישהו שיכול לעזור לי לצאת מכאן?
לרגע אני שוקלת לפנות אל אמנדה, לשאול אותה על דרך מוצא ואם מישהו אי פעם הצליח לחמוק מכאן, אך כשאני נזכרת בפה הגדול של אמנדה אני מעדיפה לשתוק ולתת למישהו שלא קשור בשום דרך ישירה או עקיפה לפנימיית מיסט לענות לי על שאלותיי.
"אז בואי," אומרת אמנדה שנכנסת לתוך השוק ללא היסוס, לא כמוני.
אני שומעת זעקות תינוק, זעקות חזקות עד כדי נוראיות. אני מביטה בו, תינוק קטן מעורסל בתוך זרועותיה של אישה יפיפה, אישה שללא ספק שייכת לפיות. האישה מתחננת בפני התינוק, אך הוא בשלו ממשיך ליילל ולמשוך תשומת לב לאותה אישה שככל הנראה לא רוצה בה.
"ורוניקה," קוראת לי אמנדה. אני מביטה בה ונכנסת עמוק יותר לתוך השוק, שם האנשים צפופים ודחוסים יותר, וגם אולי רועשים יותר.
איש בעל חליפה מכובדת עומד על דרגש, דרגש שבעצם הוא גזע של עץ שנכרת בצורה לא סימטרית. הוא צועק בקולי קולות על מבוקש שברח לאחרונה, שמסתובב חופשי ללא גבולות ושאנחנו נוכל לעזור להם לתפוס אותו. נעלי מועכות פירות שנהפכים להיות תחת אלפי רגלי ההמונים ללא יותר ממילקשייק עסיסי המדיף ריח ריקבון המלווה בריח ארומטי עשיר.
אני ואמנדה מגיעות לחלק של הבגדים, שם אמנדה נעצרת על ידי שולחן של מטפחות צבעוניות אשר שזורות עליהן דסקיות עגולות וזהובות שמרשרשות כאשר מזיזים אותם.
"וואו," לוחשת אמנדה. "אני צריכה כאלה לטקסים שלי."
אני מביטה בה בגבות מורמות.
אישה עגלגלה יושבת מאחורי השולחן. כולה עטופה בבדים צבעוניים שכלל לא מסתירים את עצם היותה שמנמנה. זקנקן לבן מבצבץ על סנטרה הנוטה להתעקל מעט כלפי מעלה.
"הצבע הזה פשוט משגע עלייך," האישה מרימה מטפחת ירוקה, מה שמעורר בי את הרצון להקיא את נשמתי, ספק מהצבע המזעזע ספק מהריח האופף את השוק, "נסי אותה."
"לא," אני אומרת בהחלטיות. אמנדה והאישה מסתכלות עלי באחת. אמנדה במבט שואל ואילו האישה במבט זועף, כאילו היא רוצה להעלים אותי מכאן משום שאני מפריעה לה למכור סחורה שלאף אחד אין רצון בה. "הצבע הזה הרבה יותר מתאים."
אני מרימה מטפחת בצבע סגול בהיר. האישה מביטה בי בכעס ניכר אשר לא מנסה אפילו להסתיר. חיוך עולה על פניה של אמנדה כשהיא רואה את הצבע המהפנט של המטפחת, אך חיוכה נמחק כשהאישה חוטפת בגסות את המטפחת ומקמטת אותה בחיקה, שומרת עליה מכל משמר.
"כן, טוב, אלו המטפחות של המכשפות הנבחרות," היא ממלמלת ביובש, מבטה מושפל אל המטפחת הירוקה. "קחי את הירוקה."
"לא," אני מוחה. "אני רוצה את הסגולה."
"לא תקבלו."
"קדימה, אמנדה," אני אומרת, מבטי הזועם לא יורד מהאישה החצופה. "נלך מכאן."
כשאני ואמנדה הולכות משם במבט חמוץ צועקת אחרינו האישה, "תקוללי, ורוניקה!"
אני מסתובבת בחדות. "איך את…?"
חיוכה המשועשע של האישה לא מאחר להגיע, אך אמנדה מושכת אותי משם בחוזקה כשציפורניה חופרות לתוך עורי ומשאירות שם סימני חצי סהרונים.
"קדימה, ורוניקה," אמנדה ממלמלת בהיסח דעת.
"אבל איך היא ידעה את השם שלי?" אני שואלת בלחש, מאמצת כל איבר בגופי כדי לא לחזור אחורה ופשוט להכות את האישה כאשר צחוקה מתגלגל אלי עם הרוח החמימה.
"היא מכשפה," מסבירה אמנדה. "היא יודעת עלייך יותר מאשר שאת יודעת על עצמך."
אני בולעת את רוקי. אז כנראה שהיא גם יודעת את הדרך החוצה.