התעוררות – פרק 22

אני שומעת פיצוחי עלים ורואה כי לוק צועד כנראה לעבר היציאה מהיער. אצבעותיו תחובות בתוך כיסי מכנסיו בכזאת קלילות כאילו דבר לא קרה.
אני רצה כדי להדביק את הקצב וכשאני עומדת לצדו אני מביטה אל פניו המשועשעות, כאילו כל מה שראה עכשיו זה חלק מהצגה מבדרת במיוחד.
"יפה, מתעוררת," לוק שורק חרישית, "שולטת גם באש וגם ברוח."
"לא אני לא," אני משקרת.
הוא מביט בי במבט רציני וכשאני משפילה את מבטי הוא צוחק. לעזאזל.
הוא מושך בכתפיו ומנקה לכלוך בלתי נראה על מכנסי הג'ינס השחורים שלו. "החיים הפרטיים שלך ממש לא מעניינים אותי."
אני נושפת לרווחה. הוא לא מתכוון לספר.

אני לוקחת את ספרי הלימוד ומכניסה לתוך התיק שלי. לפתע צרחתה של אמנדה נשמעת מכיוון המסדרון. אני כבר יודעת שהיא הולכת לקפוץ בזינוק לתוך החדר.
בדיוק כמו שחזיתי, אמנדה נכנסת לחדר בסערה, עולה על המיטה ומתחילה לרקוד.
אני צוחקת. "ובגלל מה זה היה עכשיו?"
היא יורדת מהמיטה, מביאה לי פתק אדום בצורת לב מקופל וחוזרת לרקוד על המיטה.
אני פותחת את הפתק הפתטי בגלגול עיניים. 'אשמח אם תבואי איתי לנשף, אֵל' כתוב בכתב יד עקום.
"נשף?" אני מגחכת. תמיד שנאתי מסיבות כאלה ואחרות, בשביל מה מסיבות אם אפשר לקרוא ספר עד שנרדמים?
"יום אהבה!" היא אומרת כבדרך אגב.
"יום האהבה הוא בכלל ב-14 בפברואר," אני אומרת, זורקת את הכרטיס על מיטתה וזה נמחץ תחת כפות רגליה של אמנדה.
"אני לא יודעת מתי האנושיים חוגגים את חג האהבה שלהם," מנדי מרימה את הפתק ומצמידה אותו לליבה, "אבל אנחנו חוגגים היום בגלל האלים או משהו… אף פעם לא הקשבתי בשיעור כשלימדו על זה."
דפיקות חלושות נשמעות בדלת ואני ניגשת לפתוח.
בפתח עומד נער עם פרצוף-פירסינג. מרוב שיש לו כל כך הרבה עגילים – במקומות שבחיים לא דמיינתי שאפשר לתקוע שם מחט ועגיל – אני צריכה להחזיק כל עגיל שספרתי כדי לא לספור אחד פעמיים.
הוא מלקק את שפתו התחתונה; לשונו מחליקה על חמשת הפירסינגים הכסופים הנעוצים בשפה התחתונה שלו. שערו השחור כהה נשמט על פניו, מכסה את עינו הימנית.
"ורוניקה, זה בשבילך," הוא אומר בחיוך ומגיש לי שלושה פתקי אהבה מעוררי רחמים ו-וורד אדום עטוף בצלופן שקוף.
"תודה," אני ממלמלת בהיסח-דעת. איזה מישהו פתטי כבר יטרח לשלוח לי פתקי אהבה?
פרצוף-הפירסינג מהנהן והולך בהמשך המסדרון כשבידו הוא מחזיק שקית שחורה מפוצצת בפתקים של תלמידים נואשים.
"'ורוני בואי איתי לנשף, ברט'," אני קוראת את הפתקים אחד אחרי השני. "'לורוניקה היפה, דרק'."
"דרק?" קופצת אמנדה. "דרק זה הבן-פיות שעשית לו את זה."
"את מתכוונת לזה שהתמזמזת איתו?" אני שואלת בלגלוג והיא מהנהנת. "נואשים."
אני מטיחה את הפתקים על השולחן, לוקחת את תיק הצד שאמנדה נתנה לי במתנה בטענה שתיקי בז' כבר יצאו מהאופנה.
לפני שאני יוצאת אמנדה צועקת, "קיבלת פתק מבוב."
אני עוצרת בפתח הדלת, נאנחת. "בוב יכול ללכת לחפש–" מישהו קוטע אותי כשהוא מניח את ידו על כתפי. אני מסתובבת אל האדם לו שייכת היד. זה שוב פרצוף-פירסינג.
"יום אהבה שמח, ורוניקה," הוא אומר ומושיט לי עוד וורד אדום ולאחר מכן ממשיך לתקתק על עוד דלת משם יוצאת נערה נרגשת.
אמנדה נעמדת מולי בפרצוף עצוב. "את גונבת לי את כל הבחורים."
אני מביטה בה בהשתוממות. "קחי," אני מושיטה לה את הוורד, "זה מ… מישהו."
כשהיא נוטלת את הוורד אני בורחת מהר לפני שפרצוף-פירסינג יחליט שיש עוד וורד או פתק שמיועד לי.
כל המסדרונות מכוסים שלטים מבחילים; שלטים שמכלילים את המילים 'יום האהבה' או 'נשף' עם כמה לבבות אדומים שנותנים תחושה של יום מיוחד באמת. בדרך לכיתה – בה תלשתי כל פוסטר שהיה נגיש לידי – עברתי על ידי כמות מכובדת של נערים המנשקים נערות בחושניות, נערים מחויכים המביאים לבחירת ליבם וורד או פתק וכמה בנות עצובות שמתהלכות כמו רוחות רפאים במסדרונות, ללא כל וורד או מחוות אהבה. האדום, המסמל ככל הנראה אהבה, קיטשי כל כך שזה שורף בעיניים. גם עברתי על ידי סם. הוא משך בכתפיו כשפערתי את עיני בחיקוי של מישהו המום למראה כל הוורדים המונחים בחיקו.
"מעריצות," הוא הסביר בהיסח דעת ובהזדמנות הראשונה שהייתה לו הוא הגיש את כולן לנערה אומללה שאין לה שום מעריץ. אני לא מבינה למה הן כל כך עושות דרמה מכך שאף אחד לא טרח לשלוח להן מחוות אהבה, כלומר אני הייתי מעדיפה להשתייך לקבוצת בנות הזאת, אך במקום זאת קיבלו את פני פתקים שנפלו כאשר פתחתי את דלת התא שלי.
"ורוניקה," אומר נער חיוור, ערפד סקסי ללא ספק. בסיטואציה אחרת הייתי מתמזמזת איתו באחת הכיתות הריקות, אך זה פתטי ואין בכך שום רגש. שערו הכחול כהה מתעקל כלפי מעלה ועיניו כצבע האוקיינוס, אין צבע מוגדר. "זה בשבילך."
הוא מגיש לי וורד אדום, כמו מיליוני הוורדים שהתלמידים קנו והביאו לאהוב ליבם.
אני מסתכלת על פניו. חיוך הורס נמרח על פניו. שערו הכחול כהה נראה חלק ומבריק, שזה כל כך מפתה להרגיש אותו בין אצבעותיי.
"איך קוראים לך?" אני שואלת, לוקחת בעדינות את הוורד מידיו הקרות.
"דילן," הוא משיב בקול עמוק וכל כך סקסי.
אני סוגרת את התא שלי בטריקה חזקה ובורחת משם, לפני שאעשה טעות.
אך דילן ממשיך לעקוב אחרי, ללכת אחרי ולהחזיק במותני כשערפדות מהממות לוטשות בי מבטים קנאים.
"לא אהבת את הוורד?" הוא לוחש באוזניי, הבל פיו מגרה אותי, מפתה אותי לחוש בו על שפתיי.
לפתע דניאל צץ במוחי; פניו המלאות שביעות רצון כשהוא ראה את הבעת פני ההמומה למראה מחוות האהבה שהוא הכין לי במיוחד ליום האהבה.
"ידעתי שתאהבי את זה," לחש דניאל באוזניי, אז, כשעוד אהבתי אותי והרגשתי שיש לצדי מישהו נאמן.
כשדילן מסיט את שערי הצידה; חושף את קעקוע הפנטגרם שלי ומרפרף עליו עם אגודלו הקר אשר שולח אלפי צמרמורות לגווי ועורפי סומר, אני יודעת כיצד אצליח לשכוח את דניאל.
אני מסתובבת אל דילן המופתע, מניחה את כפות ידי על חזהו והודפת אותו אל אחת הכיתות – בתקווה שהיא ריקה – כשחיוך ערמומי מתנוסס על פניו.
אני יודעת שאני עושה טעות חמורה בכך שאני משתמשת בדילן כדי לשכוח את דניאל ואין בכך שום רגש, אבל בעצם אני עושה לו טובה ושנינו יוצאים מרוצים.
כשאנחנו נכנסים לכיתה ריקה אני סוגרת אחרינו את הדלת בעזרת רגלי, לא מורידה ממנו את מבטי השקוע בעיניו.
"ברור שאהבתי," אני לוחשת בחיוך, שולחת את ידי לעורפו ומושכת אותו מטה, אלי, כך ששפתינו מתחברות כמו מערבולת מהפנטת וסוחפת. לשונו מחליקה לפי בדיוק כשהוא מרים אותי על מותניו. אני משלבת את רגלי סביבו ומעבירה את ידי בשערו כמו שרציתי, מרגישה את הרכות בין האצבעות, את המשיכה אליו והרצון לשכוח מדניאל, אך כשדניאל עולה שוב במוחי אני מעמיקה את הנשיקה, מנסה לשכוח אותו בכוח. הוא נושא ומניח אותי על השולחן כשידיו הקרות מלטפות את חלקת העור החשופה בתחתית גבי. מי ידע שערפדים מנשקים כל כך טוב?
אני מהדקת את רגלי סביבו, מקריבה אותו אלי עוד, מרגישה את הרצון להיסחף איתו.
"ורוניקה!"
אני מרחיקה ממני את דילן אוטומטית. אמנדה עומדת המומה בפתח הכיתה.
אוי אלוהים, מה עשיתי?
דילן, שעל פי פניו המחויכות לא מנסה להכחיש כלום, ההפך, מראה עד כמה נהנה, קורץ לי ויוצא מן הכיתה.
אני מסמיקה, ולא מהקריצה של דילן.
"את זאת שאמרת שלהתמזמז עם בני-פיות זה רדוד?" שואלת אמנדה בכיווץ גבות ומתקרבת אלי לאט, כאילו גוערת בילד שעשה מעשה חמור סבר.
"כן," אני נושכת את שפתי, "אבל הוא כל כך סקסי."
"מישהי פה נכנסה לעניינים!" צועקת אמנדה באושר ואני צוחקת. "טוב, בואי, יש לנו אימונים היום."
אני נאנחת. ידעתי שכל הטוב הזה לא יכול להימרח על כל היום.

אמנדה ואני נכנסות לאולם הספורט. שם מסודרים על הרצפה באנרכיה כמה מזרונים. רוי מיד מצטרף אלינו.
"שבו כולם, בבקשה," מבקשת רוזלין שזה עתה נכנסה. אנחנו חוצים ביעף את אולם הספורט המלאה למחצה ומתיישבים על קצה הבמה ורוזלין נעמדת מול כולם, סוקרת אותנו בשפתיים הדוקות.
בדיוק כמו פעם שעברה, לוק נכנס באיחור לכיתה; מחייך חיוך מתנצל לעברה של רוזלין ומתיישב ליד שתי בנות שמיהרו לפנות לו מקום ולהביט בו בעיניים מלאות הערצה.
"הוא תמיד מאחר," מזמר רוי במלמול רגוז ואני מגחכת.
"אני יודעת שהיום אנו חוגגים את היום האהבה," אומרת רוזלין בחיוך. אפשר לראות על פי פניה המוארות באור בלתי נראה, שהיא גם קיבלה מחוות אהבה פתטית. "אבל אנחנו חייבים להמשיך באימונים."
קולות בוז מרחפים באוויר מכמה תלמידים נרגזים.
"היום אנחנו נתאמן באגרוף," אומרת רוזלין, מחטטת בתיק ספורט אדום אשר מונח על הכיסא שלה ומוציאה משם זוג כפפות אגרוף אותם היא זורקת אל נער שאני כמעט בטוחה שהוא מכשף. הוא נושף בהתלהבות למראה זוג הכפפות.
"רוזלין, אני מתנגדת להתאגרף ולהשים את ציפורניי בסיכון כה גבוה," מוחה נערה דקיקה וגבוהה שבטוח אם מסתכלים עליה מהפרופיל היא נעלמת כמו דף. חיוך קטן נמרח על פני כשאני חושבת על עצם זה שכל הנערות שדואגות ביתר מידה לטיפוחן פשוט ייעלמו.
רוזלין מביטה בנערה במבט חמור סבר ואז פונה לכולם, "קדימה להתחלק לזוגות הקבועים."
הזוגות הקבועים? זה אומר שאני עם…
לוק משליח עלי זוג כפפות ולפני שאני בכלל שמה לב הן פוגעות בפרצופי בחבטה שלא עולה על דחיפה קלה. הוא לא מחכה כשהוא הולך לאחד המזרונים ומחזיק את כרית האגרוף בידו הימנית. על פי הליכתו ועמידתו היהירה אפשר לראות עד כמה הוא מודע ליופיו.
אני מגלגלת עיניים. לעזאזל שהשיעור כבר יגמר.
רוי כבר מתחיל להטיח את אגרופיו לכרית אותה מחזיקה נערה נמוכה עם רעמת תלתלים. גם אמנדה וארין, כמו כולם, התחילו באימון.
אני הולכת לעבר המזרון באי שביעות רצון ומנסה ככל האפשר שיראו את הסלידה על פרצופי. אף פעם לא הייתה לי בעיה עם אגרוף ואני די בכושר, אני אוהבת ספורט, אבל כשזה ספורט עם לוק זה כבר דבר אחר וזה מצריך הרבה כוחות סבל.
"אוקיי, כולם, עמידת מוצא התקפית, זקופה," אומרת רוזלין. כולם, חוץ ממני, מביטים בה כדי לראות כיצד לעמוד. אני כבר יודעת איך בזכותם של סרטי האקשן והפעולה שבעבר הרבתי לראות.
אני מפשקת את רגלי כשאחת נעה אחורה ואגרופי דרוכים לתקיפת המטרה.
"קדימה להתחיל," מורה רוזלין. אני מתחילה להטיח את אגרופי, הנתונים בכפפות אדומות, לכרית אגרוף אותה מחזיק לוק שכעת בפניו מצטיירת העליצות בקו עבה וגס, נראה לכל עין.
כל שריר בתוכי נדרך. אני נושמת אחרי כל הטחת אגרוף.
"וואו, מתעוררת, את חלשה יותר ממה שאת נראית," הוא מקניט אותי ומגחך, דבר שאי אפשר להתעלם ממנו. אני מקללת את עצמי שאני מקשיבה לו ומתחילה להכות חזק יותר מה שמבדר אותו יותר. "את יודעת… חשבתי על מה אני רוצה בתמורה."
ידו הימנית המחזיקה בכרית נזרקת אחורנית רק בסנטימטר כשאני מכה בה וזה גורם לי להתעצבן. שכבת זיעה מכסה את מצחי ואני לא עוצרת כדי למחות אותה.
"בתמורה?" אני שואלת, לא מבינה.
"בתמורה לזה שאני לא אספר למורין שאת שולטת גם על האוויר," הוא אומר. אני מביטה בו. הוא מחייך חיוך רחב.
"מה אתה-" אני מטיחה את אגרופי חזק, מה שגרם לתזוזת ידו בעוד סנטימטר "-רוצה?"
חיוכו נמחק. "שתגידי–"
"אווץ' רוזלין!" צווחת נערה אחת וקוטעת את סחיטתו של לוק. שנינו מביטים למי שייכת הצווחה הנוראית הזאת. אני מוחה את הזיעה שמתחילה לבצבץ בקו שערי בעזרת זרועי, מביטה ברוזלין שמתקדמת לעבר הנערה שרוי מתאמן איתה. כשאנחנו שמים לב שאף אחד לא חדל מהאימון, אנחנו ממשיכים.
"שתגידי למורין שאת רוצה בן-זוג אחר," הוא מסנן מבין שיניו החשוקות, מהדק את אחיזתו בכרית כשאני מתחילה להטיח חזק יותר וזה גורם לשריר זרועו להתנפח.
ברור, הוא לא רוצה להיות עם המוזרה עם בעיית הזהות שלה.
"היא לא תקשיב לי, זאב," אני אומרת בהתנשפויות כבדות ושמה לב ששכחתי לנשום מרוב שהתעצבנתי על לוק והוצאתי זאת על הכרית. אני נזרקת לחוסר אונים, אך אני לא מתכוונת להתחנן בפניו.
"אז חבל לך, כי אני אספר לה," מאיים לוק.
"אתה לא!" אני צועקת ומטיחה את אגרופי בפיו. כולם דוממים, חדלים מלזוז ומביטים בנו.
לוק מחזיק חזק בלסתו, משליח את הכרית מעליו. "לעזאזל איתך!"
הוא מסתובב, מתקדם לעבר היציאה תוך כדי שידיו נחות לצד גופו באגרופים קמוצים והוא יורק דם שנקווה בפיו בצד החדר ואז יוצא בפראות מהדלתות.
כולם מביטים בי בהשתוממות, אפילו רוזלין מביטה בי במבט מופתע ואפילו כעוס, אך זה לא מה שמעניין אותי עכשיו. הוא הולך לספר למורין, אני חייבת לעצור אותו, אחרת, ההזדמנות לחזור הביתה תעלם כמו האפשרות שאני אנושית.
אני זורקת את הכפפות על הרצפה ורצה החוצה אף כל הקריאות של רוזלין לחזור.
אני חוצה ביעף את כל המסדרונות ולבסוף מגיעה למשרדה של מורין, שם הדלת פתוחה למחצה. אני מציצה, רואה את לוק, בגבו אלי, רוכן על שולחנה של מורין תוך כדי שאגרופיו נחלצים כנגד שולחן העץ, מאיימים לשבור אותו.
"אין שום דבר שאני יכולה לעשות בנידון, לוק," אומרת מורין ברוגע, אף חוסר השקט שלוק מקרין. "מצטערת."
"חייב להיות משהו!" מתעקש לוק וחובט בכעס בעזרת זרועו בערמת דפים שהיו מונחים על השולחן לידו. אני מחניקה צרחה. הדפים עפים ומתעקלים באוויר, לבסוף נוחתים בדממה על הרצפה.
"אני יכולה לקרוא לפיות שיסדרו את הבלגן," מורין קמה ממקומה, מעיפה מבט בבלגן שלוק עשה ואז מדברת אליו בגובה העיניים, "אבל אני מעדיפה שאתה תסדר."
"תביני, היא בלתי נסבלת!" מוחה לוק בעוד מורין קלטה את מבטי. אני ממהרת לחזור אחורה, להיחלץ כנגד הקיר ולהתחנן שהיא לא תגיד ללוק שאני שם. לבי פועם בחוזקה. "אני שונא אותה."
"ומדוע אתה שונא אותה?" שואלת מורין.
"היא הגיעה מהעולם האנושי, היא לא שייכת לכאן," משיב לוק בכעס.
תודה, לוק, זה מה שאני מנסה להוכיח לכולם פה. אז… למה אני בוכה?
אני שולחת את ידי לדמעה שהופיעה ואיימה לזלוג מזווית עיני. אולי אני אומרת שאני לא שייכת לכאן ומנסה לומר זאת הרבה פעמים כדי שתודעתי תקלוט זאת, אך כשמישהו אחר אומר זאת, זה כאילו הוא רוצה לשלוח אותי מכאן, כאילו אומר בישירות שאני לא שייכת, דחויה.
מאז שהגעתי לכאן, אני כבר לא בטוחה בכלום, אך דבר אחד ידוע לי בוודאות.
לוק קלארק שונא אותי.