התעוררות – פרק 24

"השתגעת?" הוא צועק, מביט בי מלמעלה. אני מהדקת את רגלי לחזי, נושכת את שפתי התחתונה ומביטה במנורות הרחוב המוצבות בסמוך לשער הפנימייה. הן מסמנות אלומות אור רכות בתוך לילה אפל מלא חושך דלוח. אם מביטים טוב אל אור המנורות הצהבהב, אפשר לראות טיפות דקיקות כחוטי תיל נושרים מן מסך הכוכבים העצום שנפרש מעלינו.
אני ממצמצת כמה פעמים, מסלקת דמעות שמנמנות שעמדו להישמט מעיני המוצפות.
"אי אפשר לברוח מכאן!" הוא מוסיף, עומד מעלי, פורש את ידיו לצדדים. ככל שקולו גובר כך אני מתכווצת, מתכנסת בתוכי כמו כדור מבוייש, רוצה להעלם למראה עין. "פעם הסתכלת סביבך, ורוניקה?"
אני לא מביטה בו, אלא מסובבת את ראשי לצד השני כשעורפי מופנה אליו. "אתה נולדת כאן, אתה לעולם לא תבין מהו העולם האמיתי."
"אני יודע מהו העולם האנושי, ורוניקה, והוא לא יותר טוב מפה," הוא מסנן. "פעם ראית כאן מישהו רעב? כשאת רוצה לקנות משהו, את צריכה לשלם באיזה שהן דיסקיות ממתכת או נייר?"
"כי כאן נולדת," אני משיבה בזעם, מביטה בו, לא מפחדת שיראה את הדמעות העומדות בעיני, מצפות לנשור בכל רגע. "שם-" אני מצביעה על האופק בפיזור נפש "-נמצא הבית שלי."
"תסתכלי סביב," הוא לוחש, כנוע. "אני לא מבקש ממך לקבל זאת, רק לנסות להסתכל."
סם מתרחק, מוחץ תחת נעליו את הדשא הלח, מוחק כל חלקיק של ידידות שהייתה לו כלפי. הוא ריחם עלי. כנראה נמאס לו מהילדה המוזרה.
מרחוק אני רואה את לוק יוצא מן היער, חולצתו השחורה קרועה בקו אלכסוני וחושפת את חזהו, כאילו רב עם חיית פרא אימתנית בעלת טפרים חדים. לצדו מופיע נער שנמוך ממנו בשני ראשים. כולו להוט, קופץ סביב לוק כמו כדור פינג-פונג בו בזמן שלוק מגלגל עיניים והולך ביעף לעבר הפנימייה כשאצבעותיו תחובות בכיסי מכנס הג'ינס שלו.
הנער רזה ומלא שמחת חיים, רואים שהוא לא קשור לפנימייה.
אני קמה על רגלי ועוקבת אחריהם. קולות קריאות הנער נשמעים. בברור אפשר לשמוע שהוא מחקה קול יללות; קול שנע בין יללת תן לבין יללת זאב. כשאני מצמצמת את עיני אני מבחינה בשרוול הנער שקרוע, בדיוק כמו חלצתו של לוק.
כשהם נכנסים לתוך הפנימייה, אני מחכה כמה דקות ורק אז נכנסת פנימה. אני מרגישה מטופשת, דוחפת את אפי לענייני אחרים, ואם זה לא מספיק, לעניינו של לוק.
אך הטרקלין ריק מאדם. אין זכר ללוק או לנער הקופצני שהיה על ידו, לכן אני נכנעת ופוסעת לעבר חדרי לקול צלילי המוזיקה הנישאים מן האולם.

באוויר החם אפשר להרגיש את מתח ליל אמש. התלמידים – שכנראה בילו את שארית הלילה במזמוזים לאור הירח – נכנעים למול העייפות ונרדמים ברוב השיעורים. היום בבוקר, כאשר צעדתי בקלילות לעבר שיעור מתמטיקה, כאילו זה עוד יום שגרתי, הבחנתי בכמה בני-פיות מקומטים שניקו את אולם הנשפים כבדרך קסם. אמנדה החליטה להעמיד פני חולה ולהישאר לישון, אני לא בטוחה שזה בגלל העייפות שמכניעה אותה או דרק שבגללו היא חזרה מצוברחת אתמול; ישר הלכה לישון מבלי בכלל לחלוב לי מעט פרטים בהתחשב בכך שחיכיתי במיוחד בשבילה כדי להיות מטען עליו היא יכולה לפרוק את שמחתה, מה שלא היה ואני לא יודעת אם להרגיש שמחה או אשמה.
מן חריץ החלון, הנמצא בסמוך אלי, נזרק אוויר חם וסמיך שעוטף את עורפי כמו לפיתת יד חונקת. גבי מתחמם ומתלהט תחת קרני השמש החודרות מבעד לזגוגיות הרחבות, כאילו השמש היוקדת מחקה כל זכר לגשם הקל והמקודש הזה שירד אתמול ושבר את החום. המורה ממלמל לעצמו תוך כדי שהוא כותב משוואות על הלוח והגיר הלבן מתפורר עם כל ספרה שנחרטת על ידו הגסה. 
אני מביטה בספר המתמטיקה הפתוח מולי, אף פעם לא אהבתי מתמטיקה יותר מעכשיו, כשאני בתוך פנימיית מיסט ומתמטיקה עדיין נראית בעיני כדבר נורמלי לחלוטין, כאילו נשאר לי זכר מן האנושיות.
רוי, שיושב על ידי, משחק עם העיפרון הלעוס שלו בין אצבעותיו, עוד זכר לדבר נורמלי לחלוטין; אכילת העיפרון מתוך ייאוש של פתירת משוואות. בצדי השני, בשולחן יחיד, יושבת נערה כשעל פניה הבעה מתה ועגולים שחורים כהים מתנוססים תחת עיניה. היא בונה מגדל מרקרים, אף שהמרקרים תמיד מכזיבים ונופלים הפעם הם מצייתים ועומדים אחד על השני, לא זזים מילימטר, אך ארשת פניה של הנערה לא משתנה למראה הצלחתה, אלא היא מניחה את ראשה בחדות על השולחן מה שגורם לתזוזת המרקרים ולנפילתם על הרצפה. דומה לרגע כאילו הזמן עוצר מלכת למשמע קול המרקרים הנופלים, כולם מפנים בעצלתיים את מבטיהם אל עבר מקור הרעש, אך לאחר שנייה כל אחד חוזר לעיסוקיו. אפילו המורה ממשיך לכתוב בדקדקנות על הלוח, ריכוזו לא מש מפתירת המשוואה הארוכה והמפותלת.
נדמה שנצח עבר מאז תחילת השיעור. מרגיש כאילו הזמן עייף מדי ומתאים את עצמו לתחושה האופפת את האוויר. ואז – בדיוק כשנדמה לי שכבר אחרון התלמידים שקע בשינה עמוקה – הצלצול נשמע. כל התלמידים קמים בזריזות, כאילו מעולם לא נרדמו. המורה ממשיך לכתוב במהירות על הלוח, כדי להספיק להראות לנו את התשובה לפני שכולם יברחו החוצה. 
אני תולה את התיק על כתפי ויוצאת מן הכיתה לפני שהמורה יזכר שיש שיעורים שעלינו להגיש לשיעור הבא.
"רוי," אני קוראת לו כאשר הוא יוצא מן הכיתה, מעט מתנדנד ונראה לגמרי לא מרוכז. הוא מביט בי בכיווץ גבות, מדומה שהאור הבוהק צורב בעיניו כמו אדם שקם רק עכשיו משינה עמוקה. בידו האחת הוא אוחז ברצועת התיק המונחת על כתפו וידו האחרת מחזיקה דפים בעלי קצוות מעוקלים, שמסתבר בעצם שלא היה ברשותו מספיק כוח כדי להכניס אותם לתיקו. "אתה יודע במקרה מה קרה לאמנדה?"
הוא לוחץ עם גב ידו האוחזת בדפים על עיניו, כאילו מנסה להיזכר וזה כואב לו. "לא בדיוק."
"אה," אני ממלמלת באכזבה, מבטי ננעץ בשערו הפרוע. "איך היה לך הלילה?"
"אטרקטיבי," הוא משיב בעייפות ומוסיף נפנוף יד בעצלתיים, מסמן שלא היה ביג-דיל.
"וואו," אני נושפת בפליאה, "מילה מצויינת לתיאור נשף רומנטי דביק."
אך הוא לא צוחק, אלא מהנהן בחיוך מאולץ ומתרחק ממני בצעדים כבדים. 
"מישהו פה עייף," אני ממלמלת תוך כדי שאני צועדת אחורה, מביטה ברוי שכתפיו כל רגע נתקלות בתלמידים העוברים במסדרון והם נושפים לעברו בכעס. רגלי מסתבכת במשהו ולפני שאני מספיקה לעצור את עצמי גבי מתנגש במשהו.
"תסתכלי לאן את הולכת," נוהם לוק באוזני כך שהבל פיו מלטף את קצה אוזני, גורם לקרקפתי לעקצץ. הוא חולף על ידי מבלי בכלל להסתכל לעברי.
אני מסתובבת לצד הנגדי בהמשך המסדרון, רואה את סם מרחוק. הוא מחטט בתא שלו, נראה עצבני למדי. אם הוא לא היה איתי אתמול בערב בחוץ, הייתי בטוחה שהוא גם הלך לנשף, משום שהוא נראה עייף; בגדיו רפויים על גופו. חולצתו מקומטת וצבעה הירוק כלל לא מתאים למכנסיו הכחולים.
אני מתקרבת אליו. מבטו – כאילו קראתי בשמו – ננעץ בי. הוא סוגר את תאו בטריקה ומתרחק משם מהר, נבלע בין התלמידים שנראים רדופים ועומדים לקרוס תחת רגליהם. אני כזאת מטומטמת. לא הייתי צריכה לשתף את סם ברעיון הבריחה שלי, הייתי צריכה לדעת שהוא יסרב לעזוב את המקום בו נולד וגדל, כמו שאני מסרבת, אך מישהו נוקשה ובלתי נראה ששומר עלי זרק אותי כאן בלית ברירה, אך אני מסרבת לקבל זאת.
אחרי ארוחה זריזה בקפיטריה אותה ממלאים רק הערפדים הפריקים שכנראה לא אוהבים רומנטיקה וכמה מכשפים, מתרוצצת השמועה בין התלמידים שמורין החליטה לבטל את המשך יום הלימודים. בסוף הפסקת הבוקר מורין מאשרת ברמקולי הפנימייה שאכן היא מאשרת לכולם להתפזר לחדרים כדי לישון. גל קול של הקלה עובר בין התלמידים וכולם רצים כמו סהרוריים לחדרם. כמה מהם צעקו "תודה לאל" וחלק הכריזו "מיטה הנה אני בא!".
אני מחליטה לנצל את שטחי הפנימייה הריקים ואני הולכת לספריה שגם שם מנמנמים כמה תלמידים שכנראה לא שמעו את ההודעה ובאו לישון פה בהפסקה, משום שאסור בין השיעורים ללכת לחדרים כעוד חוק דבילי שחקוק בתקנון.
הספריה נראית כמו תקופה עתיקה שהקדימה את זמנה, כמו מקום ישן עם שלל הטכנולוגיה הרחב.
הקירות מצופים במין צבע חום הדומה לפרקט מלוטש וחדגוני בעל עיטורים זהובים מסולסלים שמבחינים בקווי המתאר שלהם רק אם בוחנים אותם מקרוב. אני מתקרבת אל הספרנית היושבת מאחורי שולחן גדול מעץ המעוצב במיוחד בשבילה. אילו המחשב המשוכלל לא היה מונח עליו, היה אפשר לחשוב שהוציאו את השולחן הזה מקטלוג מכירה פומבית של דברים עתיקים.
"יש לכם פה שייקספיר?" אני שואלת, מניחה את כפות ידי על שולחנה. היא מצביעה לעבר מדף ספרים מבלי להרים את מבטה מן הספר בו היא שקועה.
לרגע אני מהרהרת אם כדאי לי לומר לה תודה, אך כשהיא מרימה את גבותיה שאומרות ללא מילים "נו לא התחפפת מפה כבר?" אני פשוט הולכת למדף אליו היא הצביעה.
אני בוחנת את המדף, בצדו כתוב בכתב יד מסולסל, כמעט רשמי 'ויליאם שייקספיר', עליו נמצאים כל מחזותיו של שייקספיר; מהנרי השמיני עד מקבת'. נחמד לראות שיש להם מבחר כל כך עצום של ספרים. אני מוציאה את הספר 'הנרי השמיני' מרפרפת את ידי על קצוות הדפים.
"אני מוצא יותר עניין בטרגדיות." 
אני כמעט קופצת ממקומי, מה שגרם לי לטרוק את כריכת הספר הקשה בחוזקה.
הוא נעמד לידי וצוחק, צחוק חמוד כזה שגורם לאחרים להידבק ממנו כמו וירוס קלטני, הוא, הנער שאתמול היה לצדו של לוק. נער עם שמחת חיים מרשימה, ללא ספק לא משעמם להיות בחברתו.
אני מכווצת את גבותיי ומחזירה את הספר למקום. "אתה אוהב שייקספיר?"
"אוהד," הוא מתקן אותי. ידיו מתוך כיסיו הקידמיים בכזאת אגביות, כאילו דיבור על שייקספיר זה ברגיל אצלו. אני בוחנת אותו, את גופו השדוף וגובהו שמגיע אלי, בהתחשב בכך שאני נמוכה. הוא נראה לכל הפחות בגיל החמש-עשרה, קטן ממני בשנתיים.
"אוקיי," אני מהדקת את שפתי, מתכננת איך לאתגר אותו, "אלו מחזות קראת?"
"הכול," הוא משיב במשיכת כתפיים.
"ואיזו הכי אהבת?"
"המלט."
אני מחייכת. גם אני. "איך קוראים לך?" אני מכווצת את גבותיי, שיראה שהדבר לא ממש מעניין אותי, אף שכן.
"ניק." הוא מושיט את ידו.
"ורוניקה," אני משפילה את עיניי לידו המושטת, "שונאת את הרשמיות הזאת."
הוא מוריד את ידו שנחה לצד גופו בצחקוק קטן. "גם אני לא."
הוא מעביר את ידו בשערו החום בהיר כאילו כדי לסדר, אך מבלגן יותר. הוא נראה כמו בן-עשרה מטופש שאוהב לישון כל היום וחדרו מסריח וחנוק, מלא בחוברות קומיקס ואוכל ישן מונח על יד מיטתו, מעופש ומבחיל. אני מחבבת אותו.
אני מחייכת אליו ואומרת בנחת, "בוא נלך לשבת איפשהו."