הסמיילריות ^_^
מעלות עוד פרק בגלל שאתן כל כך נווושיותתת (◕‿◕✿)
ואנחנו מתות עליכן!! ♥♥
אם משהו לא מובן נשמח להסביר D:
ותודה על התגובות בפרק שעבר,
אז.. עוד 6 תגובות וממשיכות היוםם!!
נשיקות ♥

התעוררות – פרק 26

הסמיילריות ^_^ 25/07/2013 1104 צפיות 6 תגובות
מעלות עוד פרק בגלל שאתן כל כך נווושיותתת (◕‿◕✿)
ואנחנו מתות עליכן!! ♥♥
אם משהו לא מובן נשמח להסביר D:
ותודה על התגובות בפרק שעבר,
אז.. עוד 6 תגובות וממשיכות היוםם!!
נשיקות ♥

אני כבר מפסיקה לספור כמה שניות עברו עד שסם החל לפתוח את פיו, אך שום צליל לא בוקע ממנו, כאילו נתקע כך או מחפש את קולו שחבוי אי שם ולא מוכן לצאת. כל אחד מביט לעיני השני, לא מסיט או ממצמץ, נדמה שיש קרב שלא הוכר.
לבסוף אני מחליטה שנמאס לי, כי אני מסיטה את מבטי אל אוליביה שמביטה בנו מרחוק, כדי לבחון אותנו, מי יעשה את הצעד הראשון.
"אני מצטער," הוא אומר לבסוף.
אני שותקת, לא מביטה בו.
"לא הייתי צריך להתעצבן, הבית שלך זה העולם האנושי וזה רציונלי שתרצי לחזור לשם," הוא משפיל את מבטו אל נעליו ששוחקות את הדשא בחוסר רחמים.
אני מהנהנת, שמחה שהוא מבין אותי וזאת הייתה רק התפרצות של רגע. הוא מחייך גם חיוך קטן, עדיין לא מרוצה ומסתובב ללכת, אך אני עוצרת אותו. "סם!"
סם מסתובב, מביט בי.
"אני יודעת שזה לא מתאים למצב אבל…" אני מתחילה לומר, מחפשת איך לתאר זאת מבלי לצאת אנוכית. "פגשתי ביער… טוב, פגשתי זקנה אחת."
"אוקיי," הוא אומר והחשד מתגנב לקולו.
כשאני נזכרת אני מתחילה לחוש את הלחץ מעיק על חזי, כאילו סערה מתחוללת שם, לא רגועה ועצבנית. "אליזבת'."
"או אן," אני מוסיפה לאחר כמה שניות של היסוס.
"את מתכוונת לבֵקה?" הוא שואל, נראה המום וחושד בו בזמן.
"אני לא יודעת," אני לוחשת. "היא הייתה משוגעת, היא דמיינה את בעלה ו… גרה בבית מוזנח ביער."
"קדימה, בואי." סם מניח את ידו על גבי התחתון, רעד חולף בגופי. בעזרת ידו הוא דוחק בי ללכת ואני מתחילה לצעוד לעבר המקום אליו הוא דוחף אותי בעדינות.
אנחנו מתיישבים על יד גזע עץ, במעט בתוך חושך הלילה אליו המדורה לא הספיקה להגיע ולהאיר. עלים יבשים מתפצחים תחתינו כשאנחנו מתיישבים, זה מול זה בשיכול רגליים.
"בקה היא סכיזופרנית*," הוא מסביר ואני מהנהנת. "היא הוזה דברים ומשנה לעצמה את השמות מאז השריפה הגדולה."
"השריפה הגדולה?" אני שואלת, אך מרגישה משהו רובץ, לא שקט בתוך בטני, כאילו אומר לי להיזהר, שאני לא באמת רוצה להיכנס לשם.
הוא מהנהן. "הייתה שריפה גדולה ביער, בדיוק במקום בו היא גרה, השריפה כלתה את שני ילדיה ובעלה, מאז היא מדמיינת אותם. יש חלק שאומרים שהשריפה לא פרצה רק במקרה."
אני מרפרפת עם מבטי על הנערים והנערות שמתיישבים סביב לאש. בזווית עיני אני קולטת מבטו של לוק אשר נח עלי ועל סם בצורה נוקבת. כשאני מביטה בו הוא לא מסיט אותו, אלא משדר את כל השנאה שלו דרך עיניו הצהובות.
המשך הערב עבר בצורה כמעט סבירה. הייתי לרוב עם סם. השתדלתי להראות שמבטיו של לוק כלל לא מפריעים לי, אף שהם כן. אני לוקחת שמיכה מהערמה שנער אחד מהלהקה של סם הביא. אני לא בטוחה אם צבעה כחול חזק או שחור בגלל החושך מסביב, אך היא עשויה צמר רך והדבר האחרון שאמור לעניין אותי הוא צבע השמיכה. הזאבים – שסלדו ממגעו של הנמר בשמיכות – החליטו לישון ללא שמיכה, אף שמהמדורה נותרו רק שרידים קטנים שמאירים חלקת אדמה קטנה סביבם ובקושי מצליחים לחמם, אלא אם התקרבו מספיק קרוב עד כדי צריבת האצבעות מן הגחלים החמות.
אני מתכרבלת על יד עץ אחד, כבר לא מבחינה בלוק או במישהו בתוך החושך, אך ללא ספק מרגישה מישהו מתיישב לידי, נושם על עורפי. סם.
"את עדיין לא אמרת אם סלחת לי," הוא לוחש באוזני. עורו, שכל כך קרוב לעורי, מקרין את חום גופו כלפי.
"בטח שסלחתי," אני אומרת בחיוך קטן שבוודאות שמעו אותו בקולי.
"סמי…" אני לוחשת, לא רואה אותו בברור, אך יודעת שהוא מביט בי. "אני עדיין רוצה לברוח."
אני יודעת שאני לא יכולה לבקש ממנו לעזור לי או בטח שלא להצטרף אלי, אך אני מרגישה מחויבות להגיד לו שאני לא יורדת מזה.
הוא מהנהן, אני שומעת את סנטרו מתחכך בשמיכה בה הוא מכוסה. "זאת החלטה שלך."
"היופי הוא בעיני המתבונן, ורוניקה," הוא מוסיף, מתכוון שהמקום בו אנו נמצאים יפיפה בעיניו. אני מבינה אותו, זה הבית שלו והוא תמיד נראה דבר מקודש ומקום מבטחים בשבילו. כעת – כששקט סורר באוויר – אפשר לשמוע את הצרצרים. החושך כל כך דלוח שכמעט אפשר לחוש בו, עומד במקום דומם.
"אז זה היה נשמע כאילו האשמת את הגורל," אני לוחשת ומתקרבת אליו במעט, כדי שישמע אותי בלי שאצטרך לצעוק וכך כולם ישמעו. להפתעתי, גם הוא מתקרב, כאילו צעדי נחשב אישור בעבורו. הוא משתופף לידי, ראשו מוטה על קדקודי. כאשר הוא נושם, שערות ראשי מתבדרות בהתאם.
אני משלבת את ידי על ברכי ומאמצת אותן לחזי. כל כך שקט עכשיו, שאני יכולה את נשימת שתינו, מדודה ורועדת, תואמת לנשימתו של השני.
"יש הרבה דברים שבגללם אני צריך להאשים את הגורל," הוא משיב באותה נימה שקטה ורגועה ומוסיף משיכת כתפיים אגבית. "אני בוחר לראות את הדברים שבזכותם אני צריך להודות לגורל."
"כמו מה?" אני שואלת, מעיפה משהו מדגדג לא נראה לעין שמטפס על זרועי.
"הלהקה, הפנימייה," הוא אומר בהרהור קל. "ואת."
אני בולעת את רוקי.
ואת.
ואת.
זה ממשיך להדהד בהכרתי, כאילו עד למצב של קליטה. בזמן שאני מחפשת נואשות אחר תשובה מספיק שנונה ולא נרגשת מדי כדי לענות לו, נשמע צחוק בחשכה ואני מבינה שהוא צוחק. אני מודה בלבי על כך שעכשיו חושך והוא לא יכול לראות את הסומק שמטפס בלחיי ואת ארשת פני הנרגזת.
"ואצלך כמו מה?" הוא מפנה את השאלה כנגדי. אני מקמטת את מצחי. אלפי תשובות עוברות במוחי, אך אף תשובה לא עונה על השאלה, אלא מתחכמת כמו 'לי אין את הדברים האלה' או 'הדברים האלה נשארו בעולם האנושי', אני מחליטה שאף תשובה לא מתאימה ולכן במקום לענות לו, אני מניחה את ראשי על חזהו, מקווה שזה יחסוך ממני לתת תשובה.
אני מתחילה לחוש את האוויר הקר הפוגע בעורי החשוף, אליו השמיכה לא הספיקה להגיע.
"את ראית איך אני הופך לנמר, עכשיו תורך להראות לי את הכוח שלך," אומר סם בעליצות, מאתגר אותי. "את יכולה להדליק את האש?" הוא זוקר את סנטרו לעבר המקום בו המדורה התלקחה שם לא מזמן.
"אולי," אני אומרת, משאירה מקום לספק, קולי בוקע בלחישה עמומה שנבלעת בבד הצמר הרך.
הוא צוחק, חזהו רוטט תחת ראשי. "אז תדליקי."
אני בולעת את רוקי ומתיישבת כשברכי לחוצות כנגד חזי. אני מביטה במבט נוקב בשרידי האש הנותרים, מצווה עליהם להנצת, מסתכלת בהם זמן ממושך. לפתע גצי אש קטנים מזנקים משם, קופצים מחוץ לתחום המדורה ונכבים כאשר נחים על הדשא. כמה תזוזות נשמעות בחושך.
עוד גצים.
ועוד.
ועוד.
אני מכווצת את גבותיי, מגלה שזה לא כל כך קשה, בדיוק כמו לנשום. לוקח זמן עד שזה נדלק, כפי שאנשים מדליקים מדורה בעזרת שתי אבני צור; מחככים, מחככים, הבזק חלוש מופיע בין שתי האבנים ואז נדלקת האש.
לפתע כהרף עין שוב מתלקחת שם אש, גדולה ורוקדת במקום, מאירה שוב את פני התלמידים שעל פי פניהם לא נרדמו בכלל. כולם דוממים לרגע, עדיין מופתעים, ואז מתחילים להתלונן ולהתלהב.
"מי הדליק אותה שוב?"
"משוגעים, תנו לישון!"
"מישהו יואיל בטובו לכבות את זה, מוטב מי שעשה את זה!"
אני מתעלמת מכמה המבטים שמופנים אלי ומסתכלת על סם בחיוך ניצחון.
הוא שורק חרישית, בעיניו מרצדת הלהבה הקטלנית. "כל הכבוד, ורו–"
אך האש, שלא מסתפקת להיות מרשימה וקטנה, מתחילה לגדול ולגדול, כאילו מאכלים אותה במשהו בדמיוני שלא משביע את רצונה ורק גורם לה לגדול עוד. בין רגע היא מתלקחת עד כדי כך שהיא מציתה את עלי העצים הסוגרים מעלינו. צרחות ופאניקה מתעוררות בקרב התלמידים.
אוי, זה לא טוב.

*סכיזופרניה- מחלה המתאפיינת באוסף של תופעות נפשיות והתנהגותיות כמו: הזיות, מחשבות שווא, הפרעות בארגון הדיבור והחשיבה וכו'.


תגובות (6)

עוד פעם שש תגובות? חחחח
נו באמת! אתן לא רציניות! לא פייר חחח
בכל מקרה, פרק ממש חמוד!
ווהו שריפה! יאללה ל"ג בעומר!!!!!!!!!!!
דירוג חמש! ותני לסם כאפה, הוא מעצבן אותי משום מה @_@

25/07/2013 08:14

למה כאפה? תראי איזה נסיך הואא!!♥ אעהאע תמשיכווו מה זאת השריפה הזאת פתאום? המשךךך היוםםם!!!

25/07/2013 09:05

תמשיכו!!!

25/07/2013 11:53

אני אוהבת את סם, הוא מתוק!! חחח יאללה תמשיכוווו! אני מחכההההה;)

25/07/2013 12:56

להמשייייייייך !!

26/07/2013 12:11

קוראת חדשה…. תמשיכו!!

27/07/2013 13:32
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך