התעוררות – פרק 32

כשהייתי בת שש מצאתי ציפור ביער.
הציפור הייתה כל כך יפה, אך על פניה הסתמן העצב כיוון שכנפה הזעירה הייתה שבורה. היה לה צבע מיוחד, ענברי, אשר השתלב עם עלי הסתיו הצהובים-כתומים שהתייבשו תחתיה ומרחוק כמעט לא נראתה לעין. כשצעדתי לכיוונה בצעדים איטיים היא גלגלה אלי את עיניה שהיו נראות כמו גולות שחורות. היא זעקה וניסתה להתרחק ממני, אך כנפה מנעה זאת ממנה. לכן התקרבתי אליה בעדינות וליטפתי אותה, היא עצמה את עיניה כאשר אצבעי החליקה על עורפה וליטפה את נוצותיה הרכות.
אחרי כמה דקות הבנתי שאני לא יכולה להשאיר אותה שם לבד משום שבסופו של דבר חיית בר רעבה תשמע את זעקותיה ותאכל אותה בלי לחשוב פעמיים, אז לקחתי את הציפור אלי.
אני ופול נסענו לווטרינר שאמר שהיא חייבת מנוחה. עמדתי בתוקף על רצוני לשמור על החייה ולבסוף נתנו לי אותה. טיפלתי בה כאילו הייתה חלק פצוע ממני.
כאשר הציפור החלימה טיפסתי על אחד המבנים הנמוכים בפנימיית ברוקס שהיו רעועים מדי כדי שיוכלו ללמוד בהם ועמדתי על הגג. כשעשיתי צעד קדימה לעבר סף הגג, על מנת לתת תנופה לציפור כדי שתוכל לעוף, הקורות נשברו תחתי ונפלתי בין כל הלבנים שנשברו לתוך המבנה ונחיתתי על שולחן עץ שקרס תחתי. הכול צרב לי. גבי היה משופשף, ידי השמאלית כאבה כשניסיתי להזיז אותה ועל רגלי נפלה לבנה שגרמה לכך שכחולים עיטרו את אותו המקום.
הרמתי את מבטי אל השמיים שהיו אז אפורים בעלי עננים כבדים וראיתי את הציפור עפה, כתם צהוב שמח על רקע אפור נטול חיים. היא הייתה כל כך חופשיה שהיא זימרה בו בזמן שאני שברתי את אמתי ונשרטתי מכל עבר.
למרות כל הכאב המייסר, הייתי מאושרת, גם כשהציפור לא הביטה אחורנית, לראות אם אני בסדר, הייתי מאושרת. עשיתי כל כך הרבה מאמצים כדי שהציפור תשרוד עד שלא היה אכפת לי שנפצעתי בעצמי מכך.
לכן, עכשיו, כשאני מביטה בו מתייסר כך, אותה הרגשה מציפה אותי, זורמת בעורקי. לבי משתולל, מתאים את עצמו למצב, לעלים שנעים סביבנו במהירות מטורפת. הוא נאנק, משתנק ומקיא דם.
"לא!" אני צורחת.
ואז – בדיוק כמו עם הציפור – אני רצה כדי להגן עליו, גם אם זה אומר שאני אפגע בעצמי.

• לפני 5 שעות •
קול תקתוק קצוב נשמע.
עוד אנחה.
עוד בעיטה קטנה ברגל הכיסא שלי מאמנדה מאחורי.
אני מסתכלת על המורה ומנסה להשתלב בשיעור. אך כשאני רואה את הלוח המלא אני מוותרת. השיעור האחרון כבר התחיל לפני חצי שעה, אבל לוק או מישהו מהלהקה שלו לא נכנס לכיתה. כבר מתחילת היום לא ראיתי אף אחד מהם. רציתי לשאול את סם, אבל ידעתי שהוא יסלוד מהשאלה ויענה לי משהו מתחכם.
כיסאי זע במעט קדימה כשהוא זוכה לעוד דחיפה מאמנדה.
אני מסתובבת אליה. למזלי אני בשורה לפני האחרונה כך שיש שתי שורות מלפני שמסתירות אותי.
"אמנדה," אני לוחשת. עכשיו כשאני מביטה בה אני מבינה שהיא לא בעטה בכיסאי בכוונה, אלא בהיסח דעת תוך כדי שהיא מציירת סימן פנטגרם נוטף דם אפור עופרת.
"אמ…?" היא שואלת מבלי להרים אלי את מבטה השקוע בציור. היא מקמטת את מצחה ומוחקת נקודה קטנה בציור.
"ראית את לוק היום?" אני שואלת בהיסוס. עכשיו היא כן מועילה בטובה להרים את ראשה אלי. אך כשאני רואה את החיוך הערמומי שנמתח על פניה אני מצטערת ששאלתי.
"למה?"
"סתם," אני משיבה במהירות והיא מרימה גבות כתגובה. "לא משנה."
אני מסתובבת חזרה אל המורה בדיוק ברגע בו הוא העיר לי. מאחורי שולחנה של אמנדה חורק ואז נחלץ למשענת כיסאי. אמנדה רוכנת לעברי ולוחשת באוזני, "בכל מקרה, ראיתי אותו בבוקר במסדרון, הוא היה נראה עצבני."
אני מהדקת את שפתי. משום מה הרגשה לא טובה רובצת בבטני, מטילה את כל משקלה עלי ומעיקה.
הצלצול מהדהד בכיתה ואז נשמע קול חריקת כיסאות מעוד כמה כיתות.

רוזלין נראית נסערת כשהיא נכנסת בסערה לתוך אולם הספורט. שיפולי החולצה המכופתרת שלה, שתמיד תחובים בתוך מכנסי העור השחורים שלה, כעת משתלשלים החוצה היסח-דעת ובמקום נעלי עקב גבוהות במיוחד היא נועלת נעלי ספורט שנראות כאילו כלל לא השתמשו בהן. שערה סתור לכל עבר והיא מתנשמת בכבדות.
"אתמול בלילה הופרו חוקים," רוזלין אומרת ומצמידה את כף ידה לשנייה. "הזומבים שוחררו אמש על ידי מישהו שעקבותיו עדיין לא ברורות."
קולות של לחץ התחילו להישמע בחלל האולם.
"המורים תפסו את רוב הזומבים, אך עדיין מוטל עלינו לעשות סריקה," היא צועדת לעבר הכיסא העומד באמצע החדר ונעמדת מאחוריו כשהמשענת נחלצת לבטנה, "כל אחד מהזוגות הולך לבצע סריקה ביער במקומות שונים."
אני מסתכלת סביבי. עדיין אין כל סימן ללוק. העניין בלוק הוא שאי אפשר לדעת מה הוא עושה ואיפה הוא יכול להיות באותו זמן בדיוק. אני חושבת שאף פעם הוא לא היה בפנימייה יותר מעשרים וארבע שעות רצוף. הוא תמיד חייב להיות בתזוזה או לעשות שטויות. הכול צריך להתאים למצב רוחו, אם הוא עצבני ויש שיעור תשכחו ממנו, הוא לא יתכוון להגיע לכיתה.
בדיוק כמו ילד קטן, אני חושבת בגלגול עיניים.
"ורוניקה הל הצטרפי לסמואל ואוליביה קופר," אומרת רוזלין.
סם מחייך אלי מרחוק. על ידו עומדת הבטא שלו, אוליביה, שהתגלתה למרבה ההפתעה גם כאחותו, שערה נחושתי וחלק. יש לי הרגשה שהצוות הזה יהיה לא פחות מעניין מאשר לוק.
לבסוף אני מוצאת עצמי מסתובבת ביער עם אוליביה וסם, משחקת מחבואים עם זומבים נטולי חיים מצחינים שאת ריחם אי אפשר לפספס.
"יער וזומבים," אומרת אוליביה. "שילוב לא משהו."
אוליביה נראית אחת כזאת שלא מוכנה לבכות לא רק בגלל שהיא לא רוצה שאנשים יראו אותה נשברת, אלא בגלל שהיא לא מוכנה שהמסקרה שלה תמרח. בתוך היער הירוק הזה היא נראית כמעט לא שייכת, כאילו הוציאו אותה מאיזשהו קטלוג בגדי מעצבים וזרקו אותה להתמודד חסרת אונים בתוך יער שוקק חיים, אף שאוליביה לא נראית חסרת אונים, אלא פראית ומאזינה, כאילו כל חושי הנמרה שלה מתעוררים בה, גלויים בתוכה, אך נסתרים לכל עין.
נעלי העקב שלה נוקבות חריצים באדמה הרכה. אף שנראה ממש מסורבל ללכת עם נעלי עקב ביער סבוך שכזה, אוליביה צועדת בקלילות, דומה שהלכה עם נעלי עקב מאז שלמדה ללכת.
"בואו לשם," אומר סם ומציע לעבר סבך עצים בעוד אוליביה מנופפת בידה על מנת להרחיק ממנה חרק מעופף בלתי נראה. מאז שיצאנו מהפנימייה לא הוצאתי הגה מפי. אנחנו צועדות בדממה אחרי סם עד שקולות עוצרים אותנו. קולות לא ברורים, קולות הנעים בין קול אבנים המתנגשות במתכת לבין קול מלמולים מהירים במיוחד.
"אני אלך לבדוק," מצהיר סם ומתחיל לצעוד קדימה בין העצים. שערו השטני נבלע בין רגע בין כל הירוק.
אני ואוליביה נשארות עומדות, מסתכלות על כל דבר אפשרי חוץ מהשנייה.
"איפה בן-הזוג המזדאב שלך?" שואלת אוליביה בהרמת גבה, כאילו לא מרוצה מכך ששיבצו אותי איתם. היא משלבת את ידיה בעדינות על חזה.
"מת," אני משיבה בהיסח-דעת. "או נאכל על ידי זומבים וכעת נשאר ממנו רק הלב שפועם באיזשהו שדה."
"סדיסטית משהו," היא אומרת ותולשת עלה, בוחנת את החלב היוצא ממנו.
"זה כואב?" אני פולטת. אוליביה מביטה בי בכיווץ עיניים. "ההשתנות."
היא מושכת בכתפיה. "כאילו שוברים לך את כל העצמות."
"מזוכיסטית משהו," אני ממלמלת בדומה לנימתה.
קול התייפחות כאובה נשמעת חרישית כל כך עד שאני לא בטוחה שבאמת שמעתי אותה או שזה רק תעתוע רשרוש העלים. אוליביה כנראה לא שמעה זאת כי היא ממשיכה לעמוד במקום ולבחון את הנזק שנגרם לנעליה שלא גדול בהתחשב למה שיכל להיגרם להן. כנראה סתם דמיינתי. אולי הפחד שנאחז בי אז בשדה הזומבים בלילה מוליך אותי שולל.
לפתע זומבי צולע מגיח מן חשכת היער, הוא מגיע מאחורי אוליביה שממשיכה לקלל את החרק הבלתי נראה שמעופף סביבה. לבי מחסיר פעימה, דומה שעומד דומם בציפייה לתזוזתו הבאה. כולי משותקת, כאילו אני עדה לתאונת דרכים העלולה להעיף אותי מן הכביש, אך אני לא מצליחה להגיב.
"אוליב–" אני מתחילה לצעוק אך היא, מהירה כנמרה בגוף אנושי, כבר מטיחה את מרפקה בסנטרו והוא כתגובה מילל ופרצופו נוטה אחורנית.
לסתו נשברה ממכתה של אוליביה וכעת נשמטת מטה עד צווארו בצורה לא נורמלית. אוליביה שלא מהססת שולפת סכין מחגורת מכנסי העור שלה ומשפדת את הזומבי בבטנו על העץ הקרוב ביותר, כך שהוא מקיא משהו מחליא ומצחין מפיו, משהו שחור וגבשושי, על חולצתה של אוליביה ששולפת את סכינה והזומבי נופל חלול על האדמה.
"בן-זונה," נושפת אוליביה ברוגז כאשר היא מביטה אל חולצתה המוכתמת.
צעדים נשמעים, צעדים הדורסים ורומסים ענפים תחת משקלם. אוליביה מנערת את סכינה, כאילו שהלכלוך הדבוק עליה יוכל לרדת, אך הוא מרוח לאורך להבה. היא נעמדת על ידי כשהסכין שלה דרוכה מול גופה.
אוליביה מעיפה בי במבט קצר שמכיל כל כך הרבה מילים. שקט. תתרכזי. שימי לב. תדרכי.
יש תזוזה בין העצים. העלים מרשרשים. אבנים קטנות ניתזות למרגלות רגלינו. אוליביה משליחה בחדות את הסכין אל עבר העצים, לא נראה שממש אכפת לה אם זה יפגע או לא, או העובדה שאין ברשותה עוד נשק. אנחנו עומדות דוממות, מחכות לעוד תזוזה, אך במקום זאת מגיעה זעקה.
זעקתו של סם.
"סם!" אני צורחת ומתחילה לרוץ, אך נעצרת כשסם מגיח מן העצים. ידו נחלצת לכתפו ובין אצבעותיו הסכין נעוצה. הוא נופל על ברכיו. הבעת פניו מכווצת מכאב.
"סם!" אני צורחת שוב ורצה לעברו, נעמדת על ברכי מולו. אוליביה נעמדת על ידנו, מביטה במתרחש בהבעה אטומה.
"מה חשבת לעצמך, סם," צועקת אוליביה, היא לא נשמעת שואלת.
לפתע הבעת פניו של סם משתנה. צחוק עולה במעלה גרונו כנהמה ונפלט כצחוק מתגלגל. ידו מרפה מכתפו והסכין – שכלל לא הייתה נעוצה בכתפיו – נשמטת מטה על הדשא בקול חרישי. אוליביה לצדי רותחת.
"סמואל קופר," היא מצהירה. "אתה תשלם על זה."
אוליביה מושכת בכתפיה וצועדת בקלילות בראש מורם לעבר הפנימייה. סם קם ממקומו, כולו צוחק מלא באנרגיה ורץ אחרי אוליביה, מסביר לה ותוך כדי צוחק. היא מנופפת בידה לעומתו, כאילו הוא החרק שאפף אותה מקודם.
אני נשארת שם. עומדת על הברכיים. הדשא מתבדר סביב ברכי ומלטף אותן. הדמעות דוממות בעיני, לא יודעת אם לזלוג או להחזיק בכוח על מנת להישאר בפנים.
אני קמה, מנגבת את הדמעות והולכת עמוק יותר אל תוך היער, נעלמת מעיניו של סם.
להיות לבד ביער עם חשש לזומבים צמאי דם, לא נמצא בסדר העדיפויות הראשון שלי, או נמצא בכלל. זה כמעט כמו להתגרות בגורל, להיכנס לתוך אזור הסכנה המגודר ללא כל יכולת הגנה מפניו. בכל פעם שענף נשבר תחת נעלי בקול פיצוח, אני משפילה את מבטי כדי לבדוק שלא ריסקתי לאיזה גופת זומבי את המעיים, מה שהייתי עושה בשמחה ללוק. אם הייתי יודעת איפה הוא יכול להיות בכלל.
לפעמים אני מנסה לחפש דברים טובים בלוק, אך כל דבר שעולה במוחי, הוא לאו דווקא רע, אך דבר כמעט לא נסבל. כאילו לוק יצר לעצמו שכבת מגן, שכבה שמכילה את כל הדברים הבלתי נסבלים בו. מעניין אם יש מישהו שאי פעם הצליח לראות מבעד לשכבת המגן הזאת, כי הרי אני יודעת שלוק הוא לא גוש שחצני, הוא עזר לי לצאת מחרדת הקלסטרופוביה שנתקפתי בה לאחר שפגשתי את בקה. הוא יכל לעזוב אותי שם, או לצחוק על פחדי, אך הוא בחר בדרך אחרת, דרך שאם מביטים בו מהצד די מופתעים שהוא בחר בה. לפתע אני מרגישה מטופשת. מטופשת על כך שלקחתי את לוק כמובן מאליו, כמישהו שהוא מטרד בפני עצמו ואין שום כפתור שמכבה אותו.
"ורוניקה?" נשמע קול מופתע.
אני מסובבת את ראשי, מביטה בפניו המבועתות להחריד של ניק.
"קרה משהו?" אני שואלת בבהלה.
אך הוא מתעלם משאלתי ובמקום זאת אומר, "מה את עושה פה." הוא לא נשמע שואל במיוחד.
"הזומבים השתחררו ורוזלין הורתה לנו לסרוק את השטח," אני משיבה. "מה קרה לך?"
אני בוחנת אותו מבטי. שערו הפרוע נראה כהה יותר בין העלים הירוקים. עיניו נראות אפלות ומבועתות וחולצתו קרועה במעט בכתפו.
"זוכרת שהזמנתי אותך לטקס החניכה?" הוא שואל ובולע את רוקו. אני מהנהנת.
"אז הוא מתקיים עכשיו."

אם באמת מאזינים לרעש היער, שומעים שהוא מכיל כל כך הרבה צלילים שהופכים ביחד לרעש יער בפני עצמו. עלים מתגלגלים ברוח ויוצרים מנגינה משל עצמם. ציפורים שנותנות תו. רוח שורקת ומסתלסלת בין הגזעים. חיות מפצחות את העלים היבשים ובורחות חזרה למקום משם באו.
השמש לא פוסחת ומסתננת מבין הרווחים שבעצים. אם לשמש היה צליל, הוא היה מתוק ועוקצני; קיצי וחודר, כמו מנגינה נעימה הבוקעת מרדיו ביום קיצי בו השמש קופחת ואז השיר תמיד משתייך לקיץ.
אני וניק צועדים לעבר המקום בו לטענתו הולך להתקיים החניכה שלו. במחצית הדרך ניסיתי לשאול אותו בשביל מה החניכה, אך לא מצאתי את המילים כאשר ראיתי את פניו המפוחדות.
לרגע תמונה מופיעה בראשי. תמונה של בית עץ נמוך עם גג אדום ומרפסת פתוחה שרצפתה עשויה פרקט עץ חורק. המרפסת משקיפה אל שטחים על גבי שטחים של דשא ארוך ויבש בצבע צהוב הדומה לפניו של אדם חולה. התמונה מופיעה רק בחטף במוחי ואז נעלמת כליל, אין אפילו שמץ של זיכרון לחמימות שעטפה אותי באותו הרגע בו התמונה צצה.
"הגענו," אומר ניק לבסוף. טקס החניכה בעצם מתקיים בקרחת יער בצורת עיגול. יש עוד סימנים קלושים של שריפה לכן אני מניחה שזה המקום בו הקמנו מדורה. לפתע אני מבחינה בלוק שמתקדם עצבני לעברנו והליכתו הנוקשה, כאילו רוצה לשבור את האדמה תחתיו, מעידה על כך.
הוא תופס בחוזקה בזרועו של ניק, שלא מגיב על כך.
"הו, הנה הילד האבוד," אני מצמצמת את עיני לעברו, "איבדת את אמא, מרקו?"
לוק פולט קול שאמור להישמע צחוק לעגני מעושה, משהו בסגנון של חה חה. "מה שוברת הלסתות עושה כאן?"
לוקח לי שנייה להבין שהוא מדבר אל ניק ולא אלי ושתי שניות לקלוט שהוא קרא לי כך משום שפגעתי בלסתו בשיעור האגרוף ועוד ארבע כדי לראות שכל להקתו עומדת מוכנה בשולי קרחת היער. במצב אחר הייתי מחניקה את צחוקי, אך לא צחוק הוא זה שמגיע כשאני רואה כיצד הוא מחזיק בזרועו של ניק, אלא התקף זעם.
"תעזוב אותו!" אני מוחה.
"ורוניקה, זה–" מתחיל ניק לומר, אך אני קוטעת אותו.
"לא, ניק!" אני קוראת. "שחרר אותו, זאב."
"למה?" לוק מגחך, מה שגורם ללהקתו לצחקק ביניהם ומה שגורם לי להתעצבן אף יותר.
"כי אתה מכאיב לו," אני משיבה בסבלנות שהולכת ופוחתת, אך לוק בשלו מתחיל לצחוק וכך גם להקתו. הצחוק של כולם חרישי, צחוק כזה שממרחק של שלושה מטרים מהם נראה כאילו רק חזם רוטט. ניק משפיל את מבטו אל האדמה כשאני מחפשת בפניו את התשובה לצחוקם.
"אני יודע מה טוב בשבילו," אומר לוק לאחר שהתפרצות הצחוק שלו דעכה. "הוא אחי."
לבי מחסיר פעימה. לפתע קולאז' של כל הפעמים שניק התקרב אלי וצורת הליכתו ותזוזתו הייתה דומה בעיני למישהו עד כאב מופיע במוחי. עכשיו, כשאני מסתכלת עליהם, אני מרגישה מטופשת לא שמתי לה עד כמה הם דומים, לא צבע העיניים או צבע השיער, אלא בלסת המשורטטת והנאה שנראית כאילו עשו העתק הדבק ובשיער שמתעקל כלפי מעלה. כעת שני דברים גרועים קורים, אחד זה שחום מתפשט בלחי והשני זה שלוק שם לב לכך.
הוא מביט בניק שכעת שיחרר אותו, מבטו חמור סבר מעושה והוא מנופף באצבעו לעבר ניק, דומה שהוא ילד קטן שגוערים בו על מעשיו. "לא יפה, ניקולס קלארק, ככה לימדו אותך בבית? לא להתגאות באחיך הבכור שאתה כל כך אוהד?"
ניק מגלגל עיניים.
"טוב," אומר לוק ומתמתח, כאילו זה סחטה ממנו כוחות. "אלו שלא קשורים לטקס החניכה מוכרחים לעזוב את המקום."
אני מביטה בכל הלהקה. אף אחד לא זז. רק אחר כך מבזיקה בי ההבנה, כשכולם מביטים בי במבט מלא משמעות. אני זאת הלא קשורה.
"היא נשארת," קובע ניק.
לוק מביט בו כמה דקות, דומה ששוקל את הרעיון ולבסוף מושך כתפיים ואומר, "איך שתרצה."

הטקס החל. נדמה שהאווירה מתאימה את עצמה למצב שלנו. העלים חגים סביבנו כשלוק מתקדם לעבר ניק העומד באמצע המעגל הבנוי משאר חברי הלהקה. אני עומדת בצד ומתבוננת בהם, קולטת כל תנועה ותזוזה.
כאשר לוק עומד מול ניק בהחלטיות כשבידו הוא מחזיק כוס מתכת ניק מתחיל לדקלם, "אני מצהיר נאמנות לחברי הלהקה, לא לנטוש אח בצרה, ובמיוחד להוקיר את האלפא לו אני רוכש כבוד מוחלט, אהיה נאמן לו עד סוף השליטה."
כולם עומדים דוממים בפנים רציניות במיוחד. אף אחד לא מעז לצחוק או לשנות הבעת פנים.
לוק נותן לניק ללגום מן הכוס ואז מתרחק ממנו, נעמד לצדי.
"תיהני מהמופע," לוק לוחש לי שניות לפני ששני נערים חסונים נעמדים האחד מול ניק והאחד מאחוריו, שולפים טפרים חדים במיוחד ונועצים בבטנו וגבו של ניק הזועק. אני מרגישה כיצד לבי מחסיר פעימה, מתכווץ. לרגע אני נכנסת להלם מוחלט, לא מסוגלת לנשום כאשר הם מרימים את גופו השדוף של ניק בעזרת ציפורניהם בלבד.
גופו של ניק מתחיל לפרפר, פיו פתוח למחצה כאילו משוך אחורנית בצורה לא אנושית.
עכשיו, כשאני מביטה בו מתייסר כך, הרגשה מוכרת מציפה אותי, זורמת בעורקי. לבי משתולל, מתאים את עצמו למצב, לעלים שנעים סביבנו במהירות מטורפת. הוא נאנק, משתנק ומקיא דם.
"לא!" אני צורחת.
ואז אני רצה כדי להגן עליו, גם אם זה אומר שאני אפגע בעצמי.