התעוררות – פרק 33

פתאום המהירות שלי נראית מגוחכת, כאילו רגלי כושלות כל רגע ואיני מצליחה להגיע למקום אליו אני מייחלת. משהו חזק תופס בזרועי, אני יודעת מה זה גם מבלי להסתכל אחורנית, אל לוק שמהיר ממני וכבר הספיק להחזיק אותי באחיזת הברזל שלו.
אני רואה אותו.
משתנק.
זועק.
עוצם את עיניו בכאב.
מתייסר.
ולבי כואב איתו יחד.
"תעשה משהו!" אני צורחת, גרוני כבר החל לכאוב מהמאמץ שמצריך הצעקות. אני מנסה להשתחרר מאחיזתו של לוק, לבעוט ברגליו, להפיל אותו ולפגוע במקומות רגישים בגופו. אך הוא לא זז ולו סנטימטר אחד, כמו אבן גדולה במיוחד העומדת במקום אחד הרבה זמן והגשם גרם לה להשתלב עם האדמה ולהפוך לחלק ממנה. שני הנערים שהורגים לאט לאט את ניק, מחייכים חיוך גדול שחושף שיניים.
משהו מדגדג על לחי. אני שולחת את ידי על פני ומבינה שאני בוכה. כבר שום רגש לא מסתדר אצלי במקום הנכון. אני מושכת את ידי שמתחילה לכאוב מלחיצתו של לוק עליה.
"תעשה שזה יפסיק!" אני צורחת, צרודה וחלשה, נופלת על האדמה באפיסת כוחות, מביטה כיצד האדם שאני הצלחתי להכיר ולחבב נלקח ממני באטיות מייסרת. אני רוצה לעצום את העיניים, אך עיני לא משות מהמתרחש.
לוק – שעדיין מחזיק אותי – מושך אותי למעלה כך שאני נעמדת על רגלי הרועדות, הוא מצמיד אותי אליו כדי שאני לא אפול ובידו הפנויה חובק אותי סביב מותני. "תירגעי, ורוניקה."
"אתם הורגים אותו," אני לוחשת, שפתי התחתונה רועדת והדמעות זולגות כנהר על פני. ניק מתחיל להקיא עוד דם, דם ארגמני סמיך שנדבק לכל חולצתו ומכתים את העומד מלפניו, זה שהורג אותו, זה שאחראי לדם שנשפך עליו.
"אנחנו לא," אומר לוק באוזני. "אם הוא ייכנע, זה יעיד על חולשתו וכך הוא לא יוכל להצטרף ללהקה, אך אם לא–"
"אם לא, אתם הרגו אותו!" אני צועקת בזעם ומטיחה את מרפקי בבטנו הנוקשה של לוק, אך הוא חובק אותי חזק יותר.
"אם לא, אנחנו נעצור לפני שזה יגיע לגבול ואז הוא יהיה אחד מחברי הלהקה," הוא מסביר.
"לוק," אני לוחשת. "זה אחיך."
לוק מתקשח לידי. לרגע נדמה כאילו גם לא נושם. אני מביטה בו רוכן מאחורי, סנטרו כמעט נוגע בכתפי. עיניו נהפכות אפלות.
"תפסיקו," הוא אומר. לרגע אני חושבת שהם לא ישמעו אותו מעל זעקותיו של ניק, אך פתאום מבטיהם של כולם מופנים אליו, כולל אלה שמחזיקים את ניק באוויר.
"מה?" שואל מבולבל אחד הנערים.
"שמעת מה אמרתי," לוק אומר בחריקת שיניים ומשחרר אותי. הפעם אני לא כושלת על האדמה, אלא מביטה בלוק, דוממת כמו כולם.
הנערים מרכינים את ראשם במחוות כבוד ומניחים את ניק על רגליו, ואז כהרף עין שולפים את טפיריהם וניק נופל כמו בובת סמרטוטים חסרת עמוד שדרה על האדמה.
"חבל," אומרת הנערה בעלת שיער הברונזה. "היה מהנה."
היא חוצה את הדשא, כתפה מתנגשת בכתפו בזמן שהיא צועדת בהחלטיות לעבר הפנימייה, אך לוק לא זע ממקומו ומחזיק זרועה. היא מסובבת את ראשה לעברו.
"שלא תחשבי אחרת," הוא נוהם. "עשיתי את זה מתוך פרוטקציה."
"לך תזדיין, לוק!" צועקת הנערה, מנערת בפראות את ידו מזרועה והולכת בצעדים מהירים לעבר הפנימייה.
כולם מרכינים את ראשם בבושה והולכים אחרי הנערה, חלקם אפילו טופחים קלות על כתפו של לוק. העניין הוא שלא אכפת ללוק איך הוא יצא מולם, וזה די מוצא חן בעיני שהוא מודה שזה מתוך פרוטקציה.
לפתע ניק זע במעט, נאנק.
"ניק," אני ממלמלת ורצה אליו, מתיישבת על הדשא לצדו. הוא מגלגל אלי את עיניו הפתוחות למחצה. על שפתיו הפסוקות מרוח דם קרוש. לא רואים היכן בדיוק טפיריהם של הנערים חדרו מבעד לחולצתו, משום שהדם מכסה כל סנטים שלה.
"הצלחתי?" הוא שואל, משתעל ועוד פרץ של דם יוצא מפיו. טיפת דם נתלית על הלחי שלי, זולגת מטה כאילו היא אחת מדמעותיי.
אני מהנהנת בחיוך ומלטפת את שערו, מניחה יד – נוגעת לא נוגעת – בבטנו הקרועה. הוא מחייך רק חיוך קטן לפני שעיניו מתגלגלות בחוריהן והוא נופל לחוסר הכרה מוחלט, רק חזהו נע מטה ומעלה בנשימות רדודות וקצובות. אני מניחה שתי אצבעות רועדות על פעימות ליבו המורגשות במפרק כף ידו, כעת אני לא צריכה את אוזני, רק אצבעותיי מאזינות בדריכות.
"הדופק שלו חלש," אני לוחשת ללוק שמתקרב אלי בצעדים רופסים. על פניו מסתמן התשישות, כאילו כבר יודע מראש את השיחה הרצינית המחכה לו עם הלהקה שלו.
בום… בום… בום, פעימות לבו של ניק הולמות באטיות ובאפיסת כוחות.
"הגוף שלו יעשה את העבודה," ממלמל לוק ובמבטו סוקר את גופו השרוע של ניק.
"אסור לכם לצרף אותו ללהקה," אני משיבה בנימה שקטה.
לוק לא עונה, רק מכווץ את גבותיו.
"במרחץ דמים לא יהיה אלפא שייתן סימן וכולם יתרחקו ממנו," אני מסבירה, מביטה בניק. כל כך קשה לי לדמיין אותו נלחם.
"אם היו מוותרים עלי כך," מתחיל לוק לומר בשיניים חשוקות, "לא הייתי היום מה שאני."
"מה לא היית?" אני שואלת בקול חמור סבר. "לא היית שחצן ויהיר? יותר טוב."
לוק מהדק את לסתו בקול נקישה. אני בולעת את רוקי במבוכה.
הוא כורע ברך ואוסף את גופו של ניק לבין ידיו. כשהוא קם הוא מביט בי בעיניו הצהובות האלה שלו, שמצליחות לרתק אותי. "את לא מכירה אותי, מתעוררת."
אני מרגישה את החום נאגר בזרועותיי, בבטני, בראשי, החום המסמן על הכעס הרב אותו אני חשה כלפי לוק שנושא את ניק הרפוי כאילו לא שוקל יותר מדי.
אני קמה על רגלי, הולכת בצעדים אטיים אחרי לוק. מגפי הטימברלנד השחורות שלו מוחצות את הדשא היבש בחלקה הזאת של היער, כאילו מעולם לא הגיע לכאן מים על מנת להחיות את הצמחים כאן. אני שומעת אותו נושם בכבדות, אף שאני יודעת שהוא לא מתאמץ. שרירי זרועותיו מתנפחים כאשר גופו של ניק מטלטל בין זרועותיו והוא נדרך כדי לתפוס אותו חזק יותר. מכאן הפנימייה נשקפת על רקע תכלת אפרורי המעיד על כך שהחורף קרב עם כל יום שעובר. מבנה הפנימייה נראה כמעט עצוב ללא השמש המאירה אותו.
אני רצה כדי להדביק את קצבו של לוק שמעיף לעברי מבט קצר ואז שוב מביט קדימה בדריכות.
"הם היו הורגים אותו אילולא אתה?" אני שואלת, רצה במעט כיוון שהליכתו של לוק משום מה האיצה. אך הוא לא משיב לי. "הגוף שלו ירפא את עצמו?"
הוא מהדק את שפתיו, אולי כדי לסמן לי שהוא לא מתכוון לענות.
"אתה יכול לא לענות לי?" אני מתלוצצת בכעס נטול הומור. הוא לא משיב גם הפעם.
"תודה," אני ממלמלת בבוז. לפתע מבזיק בי הזיכרון. "פעם, בפנימיית ברוקס, עשיתי חקר על זאבים-" כשלוק מביט בי בשאלה אני מושכת בכתפי ומגלגלת עיניים "- קראתי שלזכר אלפא, יש גם אלפא נקבה."
הבעת פניו של לוק משתנה. גבותיו שהיו מכווצות בהאזנה וסקרנות, כעת נפרסות לצדדים. עיניו שהיו ממוקדות בנחישות קדימה, כעת מושפלות ארצה כשהוא בולע את רוקו חרישית. לפתע אני מרגישה שחציתי את הגבול, שנכנסתי לשטח מגודר אסור אצל לוק.
"את תמיד כזאת מעצבנת?" שואל לוק באנחה. הפעם זה תורי לא להשיב לו, אך אני מתפתה ומשיבה קצרות, "כן."
לבסוף אני גורמת ללוק להבטיח לי שהוא ידאג לניק וכתגובה אני זוכה לגלגול עיניים מצדו ומשהו שנשמע כמו, "ברור שאני אדאג לו, הוא אחי."
אני מנסה לחזור על צעדי, למצוא את המקום שמצאתי לפני כמה ימים, קרחת יער קטנה שנראית כמעט קסומה. כשאני שומעת את קול המים המתפצחים על הסלעים אני מבינה שהגעתי, לכן אני פורצת בין סבך העצים. אני נאנחת בהקלה.