התעוררות – פרק 36

בפנימיית ברוקס הייתה לי חברה, ליתר דיוק חברה לשולחן , לא יותר מזה. אני בטוחה שבשבילה הייתי רק מטרד שהפריע לה לקבל ציון טוב בניסויים שהוטלו על שתינו יחד כצוות.
היא שנאה אוכל רווי שומן, אך יותר מכול היא שנאה שינויים. חיה התנהלו באורח צפוי מראש, כאילו תוכננו וסודרו על נייר רשמי. אם מישהו היה מתבונן בה מהצד הוא היה רואה את השעמום שבשגרה אותה היא אף פעם לא הפרה, אך עם זאת היא אהבה שגרה. היא אף פעם לא ראתה סיבה לחרוג מגבולותיה.
בפנימיית מיסט עדיין לא מצאתי מישהו שלא אוהב שינויים ויום הכיף שהמורים תכננו לנו מעיד על כך, משום שכל התלמידים, מכל השכבות, מתקהלים במגרש הספורט, מדברים בהתרגשות והמתח מורגש באוויר הצונן.
לתלמידי השכבה הבוגרת מתוכנן מרוץ מכשולים, כך שאני אמורה להיות בת-זוגתו של לוק, מה שכנראה לא ישתנה ותמיד יישאר מבחינתי שגרה.
מעלינו השמש רכה מתמיד, ללא ספק שמש של בוקר המתקרב לחורף הקרב.
אני ולוק עומדים בצד המגרש, מחכים לעוד כמה זוגות של תלמידים המשתתפים נגדנו. כשהמורה למתמטיקה האחראי עלינו לא רואה את הזוגות שאמורים להצטרף הוא עוטה ארשת פנים לחוצה בגלל לוח הזמנים הצפוף.
"קדימה, ג'ו!" קורא המורה לנער שאנן שעל פניו מסתמן הזלזול.
אני משתדלת לא לזוז ממקומי כשלוק רוכן לעברי ולוחש, "מה את אומרת על להבריז היום?"
אני דוחקת בצלעותיו בעזרת מרפקי. "אני נשארת כאן ואתה נשאר איתי."
הוא נושף בבוז ומגלגל עיניים, תוחב ברוגז את ידיו לכיסי מכנס הטרנינג האפור שלו.

אחרי כמה דקות אנחנו נעמדים בקו הזינוק. תלמידי השכבות הנמוכות יותר מביטים בנו מהצד ומעודדים אותנו בכך שהם קוראים לכמה תלמידים אקראיים בשמותיהם. כשאני שומעת את שמי, אני מטה את ראשי אחורנית במעט על מנת לראות את האחראי לכך. והוא עומד שם. עדיין נעזר בקביים.
אני מחייכת לעברו של ניק שנראה יותר טוב, אך עדיין לא מסוגל להשתתף באף אחת מהתכניות כאן ואז חוזרת להתרכז ברגלי הימנית הקשורה לרגלו השמאלית של לוק כחלק הנחשב מכשול במרוץ.
"היכון, הכן ו…" קורא מורה אחד שהוטל עליו להזניק אותנו. הוא מרים את ידו המחזיקה אקדח שחור ותוך כדי שהוא יורה הוא צועק, "צא!"
כל הזוגות מתחילים לרוץ בסרבול. דומה שיש לנו פתאום הרבה יותר מארבעה רגלים ביחד. גם אני ולוק – שמנסים להתאים את קצב הריצה לזה של השני מבלי להוציא הגה מהפה, כאילו אנחנו יכולים לדבר דרך המחשבה בלבד – רצים בסרבול. כמה מהזוגות נופלים בצחקוק על האדמה ומתקשים לעמוד שוב על הרגלים.
להפתעתי, אני צוחקת וכך גם לוק. כל המצב הזה יכול להיות ממש משעשע מהצד כשחושבים על זה.
לוק – שמאבד סבלנות כמו בכול פעם – כורך את זרועו השמאלית סביב מותני ומרים אותי בלי קושי, כך שהוא יכול להמשיך לרוץ לבדו בקלות בעוד אני כאילו מרחפת באוויר, צוחקת ללא הרף.
אני לא יכולה להרפות מהמחשבה שגופי כל כך צמוד לגופו של לוק. אני מרגישה את החום שמקרין גופו, אני מרגישה את הלמות לבו המהירות מאדרנלין הריצה תחת זרועי המונחת על חזהו על מנת לא להקשות עליו.
הוא ממשיך לרוץ, לא מועד אפילו פעם אחת. ולבסוף אנחנו מגיעים לקו הסיום ראשונים. לוק ממהר להוריד אותי ואני מתכופפת על מנת לשחרר את הקשר ברגלים, אך באותה שנייה גם לוק עשה זאת וראשי ננגח בשלו.
"זעזוע מוח זה לא בסדר העדיפויות שלי, מתעוררת," הוא לוחש בשיניים הדוקות מהמאמץ שמצריך פרימת הקשר הסוגר והמעיק, הקשר שהפך אותנו למוגבלים ומוכרחים לסמוך על השני, להיות חלק ממנו. כשהוא מצליח להותיר את הקשר, כבר עוד כמה זוגות סיימו. לוק משפשף את חלקת העור שהקשר סגר עליה וממלמל, "רק נכות אני אקבל בסוף מהמרוץ הארור הזה."
"קדימה, בוא," אני מושכת אותו לחלק הבא של המרוץ שנערך בחזיתו של היער, שם אין הרבה עצים ויותר שמש. כשאנחנו מגיעים לוק כבר מושך אותי לשם, אך אני נעצרת למראה הצמיגים הענקיים האלו, העומדים על צדם אחד אחרי השני ובכך הם יוצרים מערה שצריך לזחול בתוכה עד לצד השני. צמיגים המדיפים ריח אספלט כבד ומלוכלכים בבוץ.
"מה יש?" הוא שואל כשהוא רואה שאני נטועה במקומי, בו בזמן שעוד כמה זוגות צווחנים מגיעים לשלב הזה בקריאות צהלה.
"צפוף שם," אני אומרת בקול חנוק. כשאני שוב מעיפה מבט לצמיגים כעת זוג חומק פנימה, אני כבר מתחילה להרגיש איך הקלסטרופוביה סוגרת עלי, לוחצת, דוחקת ומנדנדת. "אני לא יכולה לעשות את זה."
אני כבר מתחילה להתנשם בכבדות. חזי עולה ויורד בקצב מסחרר על מנת לשאוף כמה שיותר חמצן.
"אל תתחרפני לי עכשיו," הוא מצהיר ומביט אל הצמיגים בחוסר אונים. "תעצמי עיניים, תדמייני שאת במקום פתוח, עם אוויר והכול, ואז– הנמר מגיע!"
אני מכווצת את עיני בפתאומיות. "זה לא מעודד במיוחד, לוק!"
"אני מתכוון," לוק מצביע לנקודה מאחורי, "הנמר מתקרב לכאן עם השיבוט שלו."
אני מביטה אחורנית, לוקח לי כמה דקות להבחין בסם ואוליביה רצים בין העצים ועוד יותר דקות להבין שהמחשבה שנמר אלפא ינצח את זאב האלפא לא מוצאת חן בעיני לוק ואף הוא סולד ממנה.
אני לא חושבת הרבה כשאני חומקת לתוך הצמיגים, זוחלת ומתעלמת מכן שברכי כואבות מכך. בפנים ריח השמן והאספלט חזק יותר. אני נעצרת באמצע כשבידי נמרח משהו שומני ואז קולו של לוק מהדהד בצמיגים, "אכפת לך להזיז את התחת שלך מהפרצוף שלי?"
אני ממשיכה את הזחילה המייסרת. כבר שנכנסתי פנימה הבחנתי באור הבוקע מהצד השני, אך כשאני כבר בפנים קשה להתקרב אל האור הזה שנראה במרחק של מטרים על גבי מטרים ממני. מאחורי נשמעים חרישיים קול גרירת רגליו של לוק. למזלי, אני מצליחה לזנק החוצה עוד לפני שקיבלתי התקף קלסטרופוביה ולוק מצטרף אלי לאחר שהוא מקלל בשקט על כך שכל מכנסי הטרנינג שלו התלכלכו בבוץ, אך זה כלום לעומת מה שהולך לקרות למכנסיים שלו בשלב הבא, שם צריך לעבור לצד השני דרך בוץ טובעני.
כשאנחנו מגיעים לחלקת הבוץ, אין שם אף אחד. לוק מעיף לעברי מבט קצר וצועד פנימה. אני רואה בכך אישור ונכנסת גם.
"דביק החרא הזה," ממלמל לוק. "נכון, מתעוררת?" באותו רגע הוא מעיף עלי בוץ לפנים ואני כתגובה פוערת את פי.
"אתה–"
"קדימה, כנסי, שלא נפסיד בסוף," הוא אומר ומפנה לי את גבו, ממשיך לחצות את הבוץ. אני כמעט בטוחה שהוא מחייך עכשיו, מרוצה מעצמו.
אני נכנסת פנימה. בהתחלה רגלי מרגישות שכבה חמה של בוץ, אך לאחר מכן, כשרגלי עמוק יותר, אני חשה בקור בצונן בפנים, קור שללא ספק מעודד להמשיך. אני מנסה לנוע, אך תנועתי מוגבלות בתוך הבוץ שסוגר מכול עבר, לכן אני מתרכזת, מתמקדת רק בבוץ וכהרף עין מפלסת לנו דרך יבשה לצד השני.
לוק מסתובב אלי, המום. "אסור להשתמש בכוחות."
"אבל אני השתמשתי," אני אומרת בחיוך ערמומי, חולפת על פניו ומגיעה לצד השני. "נו, אתה מתכוון להישאר שם?"
הוא מחייך, נראה שהתחבב עליו המעשה שלי, ואז הוא רץ לעברי בקלילות ואנחנו ממשיכים. אני מניחה לבוץ שוב להיסגר ולהעלים כל זכר לשביל גישה שעשיתי לנו.
כשאנחנו מגיעים לשלב הרביעי אני כבר מבינה שעשיתי טעות חמורה. מורה פיה אחת מרחיקה אותנו מהמרוץ בגלל שהשתמשתי בכוחותיי במקום במוחי. למזלי לוק לא מתעצבן עלי, רק משתדל לא לצחוק.
"ובעוד יומיים תתכוננו לעונש שלכם!" היא נובחת, נוזפת ומתרחקת מאתנו בצעדים חמורים סבר, כאילו עוד שנייה יכולה לסדוק את האדמה.
כשאני ולוק מתרחקים ממנה בראשים מושפלים כדי להימנע מלצחוק לה בפנים לוק לוחש לי, "היא ממורמרת משהו."
אני והוא צוחקים ומתרחקים מכולם, משאירים אחרינו שובל של בוץ שנקרש.
"מצטערת," אני אומרת בגיחוך, נזכרת בפרצופה של המורה כשהיא ראתה אותנו מתקרבים לשלב הרביעי, חושבים שכבר הצלחנו לעבוד על כולם.
לוק משלב את ידיו על עורפו ומסתכל עלי מלמעלה. "מה ההבדל בין לגרום לכך שיעיפו אותנו לבין להבריז?"
"שהשני מהיר יותר," אני משיבה והוא מגחך.
"ומהנה יותר," הוא מוסיף. "את צריכה פעם אחת להבריז איתי."
אנחנו מתקדמים בצעדים אטיים לעבר הפנימייה.
"בהזדמנות," אני משיבה.
לבסוף אנחנו מגיעים למקלחות, הוא עומד בפתח מקלחות הבנים ואני עומדת בפתח מקלחות הבנות.
"ניפגש בעונש, זאב?" אני שואלת בחיוך קטן.
"הו, כמה שאני מחכה לזה," הוא אומר במרירות ולאחר מכן צוחק ומהנהן פעם אחת. "כנסי למקלחת, מתעוררת, הפרצוף שלך בוצי."
אני מהנהנת ונכנסת למקלחת.