התעוררות – פרק 7

"בואי איתי," היא אומרת וקולה העדין מהדהד לכול אורך המסדרון. היא מסתובבת אחורה ומתחילה ללכת חזרה, כשהיא רואה שאני לא באה אחריה היא מוסיפה, "את יכולה להישאר שם מצדי."
אני מתחילה לצעוד אחריה, מרגישה כיצד הקלסטרופוביה מעקצצת את קרקפתי בחוסר רחמים.
חלון. אני חייבת חלון.
"הירגעי, עוד מעט נגיע לחלל מרווח יותר," אומרת לורן, ואני תוהה אם היא יודעת על החרדה שלי.
"איך את…?" אני לא מסוגלת להמשיך את המשפט כשאני בולעת את רוקי בקול.
"קריאת מחשבות," היא ממלמלת בפיזור נפש ומנופפת בידה כאילו זה המובן מאליו.
אנחנו חולפות על פני דלת החדר בו שהיתי ואני נאנחת בהקלה שאני לא חוזרת לשם. התיק עדיין נע אנה ואנה על גבי כשאני מנסה להדביק את קצבה של לורן.
"לורן?"
"אמ…?"
"איפה אני?"
"פנימיית מיסט," היא עונה באגביות שמרגיזה אותי, אך אני כובשת זאת ורצה על מנת לצעוד לצידה.
כשאני מתכוונת לשאול אותה עוד שאלה אנחנו כבר מגיעות לדלת גדולה שפתוחה לרווחה. האור שופע לתוך המסדרון הארוך; אור השמש.
אני רצה החוצה ונופלת על ברכי כשהדשא תחתי נמחץ, נותנת לעורי לגמוע מהשמש.
לורן, שלא מחכה לי, ממשיכה לצעוד.
אני מסתכלת סביבי; דשא משתרע במרחבים ענקיים, דשא ירוק ורענן.
ואז מבטי נלכד. מבנה גדול ודי עתיק עומד מלפנינו, בגבו אלינו. המבנה – העשוי לבנים- בעל חלונות מלבניים ומאורכים.
אני קמה על רגלי ומדביקה את קצב ההליכה של לורן.
"זאת פנימיית מיסט?" אני שואלת ולורן מהנהנת קצרות.
"ורוניקה, את לא שייכת לעולם האנושי, את בעלת כוחות," לורן אומרת. "את צריכה להבין שלא תוכלי לחזור הביתה, לעולם."
אני בולעת את רוקי.
אחרי שהקפנו את המבנה, אנחנו מגיעות לדלתות אשר פתוחות לרווחה. אני נכנסת פנימה, אחרי לורן, לטרקלין בעל ממדים עצומים; ריצפת מוזאיקה מלוטשת בעלת צבעים עייפים ובקיר הרחוק ישנו גרם מדרגות המתפצל לשני צדדים נגדיים.
"קדימה, ורוניקה," מזרזת אותי לורן ורק עכשיו אני מבחינה שאני קופאת על מקומי.
היא מובילה אותי לחדר קטן בו יושבת אישה בעלת שיער אדמוני הדומה ללהבת אש לוהטת ועיניים סגולות שנראות לא אמתיות בהתחשב בצבען.
היא מחייכת ומורה לי לשבת מולה.
אני מתיישבת בחשש. לורן כבר לא נמצאת כאן ואני תוהה מתי הספיקה להעלם ככה בשקט.
"ורוניקה," האישה האדמונית אומרת בחיוך לבבי וחושפת שיניים ישרות ולבנות. "ברוכה הבאה לפנימיית מיסט!"
השעשוע והשמחה בקולה כלל לא מתאימים למצב רוחי העגום.
"מה קורה כאן?" אני לוחשת ומשפילה את מבטי.
"את מתעוררת, ורוניקה," היא אומרת. "דרך אגב, שמי מורין, אני המנהלת."
אני מהנהנת, עדיין לא מביטה בפניה שנראות כל כך צעירות. "מה זאת אומרת מתעוררת?"
"כוחותייך היו רדומים עד עתה," מורין אומרת ואני מביטה בה בספקנות. "כעת שהם התעוררו את נהפכת להיות חלק מהעולם הזה, עולם מיתולוגי."
"עולם מיתולוגי?"
"גורשת מהעולם האנושי, ורוניקה, אין דרך חזרה."
"אז כולם כאן…?"
"בעלי כוחות, אנו חיים בעולם ללא אנושיים, כל אחד חי בעולם משלו וזה יוצר הרמוניה," מורין אומרת בחיוך.
"למה זרקו אותי הנה?" אני שואלת בבלבול.
"כעת שאת נחשבת למתעוררת, את לא יכולה לקחת את הסיכון ולחיות בין בני האנוש," מסבירה מורין בסבלנות.
"והקעקוע?" אני שואלת ומתוך רפלקס שולחת את ידי אל קעקוע הפנטגרם.
"זה סימן, כל מי שמגיע לכאן מסתמן בפנטגרם מה שמסמן שהוא בעל כוחות ולא אנושי מסתנן, כיוון שאת מתעוררת הקעקוע שלך שונה בצבעו."
"אז אצטרך לחיות כאן?" אני שואלת בהיסוס ומביטה סביבי.
"זאת פנימייה רגילה, ורוניקה," היא אומרת ואני מרימה גבה לעומתה, על ההשוואה של פנימייה רגילה לפנימיית מיסט. "לומדים כאן את כל המקצועות ואף מפתחים את הכישורים שלך."
אני מהדקת את שפתי ומהנהנת, מוכנה לקבל זאת. אני חייבת לקבל זאת. גירשו אותי, קלודין גירשה אותי, היא ידעה שאני מתעוררת והיא זרקה אותי הנה. גם פול חש בזה, לכן התנהג מוזר וביקש שאשמור על עצמי.
מורין מובילה אותי לאגף המזרחי. שם היא הסבירה, שאלו המגורים.
אנחנו עולות במדרגות הרחבות העשויות עץ אשר חורק תחת משקלנו. ליבי הולם בחוזקה מהמצופה לי.
אנחנו מגיעות למסדרון ארוך בעל הרבה דלתות לאורך כל קירותיו המכוסים טפט בצבע אפרסק.
מורין מובילה אותי לחדר האחרון ופותחת את הדלת.
"כאן את תגורי, ורוניקה," אומרת מורין.
אני סוקרת את החדר; קירות משוכים בצבע תכלת, שתי מיטות מוצבות בצדי החדר וארון עץ מונח על יד הדלת.
"בתוך הארון מונחים לך בגדים," אומרת מורין. "יש לך שותפה, אמנדה."
"תודה," אני ממלמלת, לא מתכוונת לכך.
"בטח תרצי להתקלח," היא אומרת ועיניה בוחנות את גופי המטונף. אני מהנהנת. "המקלחות בחוץ, אי אפשר לפספס אותן."
היא יוצאת החוצה כשעקביה מרשרשים על הפרקט הבהיר, אך היא חוזרת אחורנית ומציצה אלי, "חדרי הבנים הם ממול, אין להיכנס אליהם אחרי השעה שש."
לפני שאני מספיקה לענות לה היא כבר יוצאת החוצה ביעף.
אני פותחת את הארון שמחולק לשניים. חלק אחד מבולגן מאוד ואני מניחה שהוא שייך לאמנדה, השותפה שלי כנראה.
אני מצליחה למצוא מכנס ג'ינס שנראה במידתי וגופייה שחורה ויוצאת החוצה.
אני נכנסת אל הדלת הראשונה שאני רואה עליה כתוב 'מקלחות'.
מבפנים יוצא משב רוח מחניק וחם. אני נעצרת במקומי באחת כשנער מסתובב אלי. פלג גופו העליון חשוף וסביב מותניו קשורה ברפיון מגבת לבנה אשר כרוכה סביב עצמות האגן הבולטות שלו שיוצרות משולש סימטרי. שערו השחור לח ממים ועל פניו מבט משועשע.
אני מרגישה כיצד לחיי לוהטות בצבע עז כשאני סוקרת את גופו החטוב והשרירי והוא בדיוק כמוני, סוקר אותי מכף רגל ועד ראש.
הוא פורש את ידיו לצדדים כשבידו מגבת קטנה לבנה איתה הוא פרע את שערו הלח. "מחפשת משהו?"
עיניו זהובות ומצומצמות בשעשוע.
"בטח שלא אותך," אני מפזמת ויוצאת מהר מהמקלחות כשהוא צועק אחרי, "הפסד שלך."
אני נשענת על המסדרון ומסדירה את נשימותיי, מרגישה כיצד הסומק נעלם אט אט מלחיי.