התפרקות בנשיקה : פרק 1

ישבתי לי, בוהה במחשב. לא היה לי הרבה מה לעשות… הבית היה ריק. כמו תמיד.
ההורים עובדים כמו חמורים בעבודה עם משכורת דלילה וחסרת משמעות.
אז הם חוזרים רק בלילה, ממש מאוחר.. לפעמים אני שומעת אותם נכנסים, לפעמים הם אפילו לא חוזרים.. מנסים לנצל עוד שעות עבודה….
קיבלתי הודעה.
'מקווה בשבילך שהתאמנת על הצעדים, חזרה מחר בשלוש' שלחה לי טיפני, היא שונאת אותי..פשוט שונאת אותי.
קמתי ממיטתי, לבשתי בגד ים משולשים שחור ופשוט, גופיה לבנה ושורט ג'ינס קצרצר עם קרעים, פיזרתי את שיערי החום והגלי.
הצצתי במראה שהייתה בחדרי, עיניי הקטנות והחומות נצצו, החיים שלי חסרי כל רגש, חסרי אקשן, חסרי אהבה, חסרי משמעות…
אני חייבת להתפרק. פשוט חייבת.
יצאתי מביתי, מתקדמת לעבר החוף מהערבי. הוא דיי קרוב לבית שלי, אז הגעתי לשם תוך כמה דקות.
היו מעט אנשים. חלקם זקנים וחלקם ילדים…
חלפתי על פניהם, מתקדמת והולכת על החול שהיה עדיין חם מהצהריים.
הגעתי לסוף החוף, התיישבתי על החול הרך, מעיפה מבט אחרון על כל האנשים האחרונים שכבר מתכוונים ללכת.
חלצתי את כפכפיי והחזקתי אותן בידי, משתחלת בפתח הקטן שהיה בחומה שמצידה השני החוף הצפוני..
תוך מספר שניות כבר הייתי בצידו השני של החומה.
החוף הצפוני היה ריק לגמרי, הוא לא חוף פעיל במיוחד. הוא תמיד היה נטוש.
גם את החוף הצפוני עברתי, מגיעה אל המזח הישן..
דמות מוכרת וגברית ישבה שם, חייכתי לעצמי.
שיערו הבלונדיני היה כל כך יפה. הוא הביט בעיניו הירוקות בים ולא הפסיק לנעוץ בו את מבטו.
התקדמתי אליו במהירות.
הוא לא הבחין בי, היה מוטרד במחשבותיו ועדיין הביט בים הרגוע.
התיישבתי לידו בשקט.
"מוטרד?" שאלתי בשקט, מגחכת קלות.
הוא נשם עמוק, עדיין מביט בים ובשקיעה שהחלה להופיע, אחר כך כיווץ את עיניו והביט בי. בוחן את מבטי, את גופי ואת שפתיי.
"יש לי הרגשה שמי שמוטרד כאן זאת את" אמר וחייך קלות.
חייכתי חיוך מאולץ. מה שקורה לי לעיטים קרובות לידו, כשאני מנסה להראות ביטחון.
"את צריכה להתפרק?" שאל בשקט.
בלעתי את רוקי והנהנתי קלות.
הוא החזיק בסנטרי, מסובב את ראשי אליו. שפתיו הרכות היו על שפתיי , גורמות לי לרחף.
שפתיי ושפתיו נעו בתיאום מושלם.
עצמתי את עיניי וכך גם הוא. כל המחשבות, החששות, העצב..הכל התפוגג בשנייה.
התנתקנו בשקט. מביטים בשמש שהפכה לאדומה ונעלמה לה אל תוך הים בכהה.
נשמתי עמוק. סוף סוף התפרקות.
דמעה קטנה חמקה מעיניי, זה קורה לי תמיד..אבל אני שונאת שזה קורה לי לידו.
הרגשתי את ידו החמה נוגעת בלחיי ומנגבת את הדמעה הקטנטנה.
"תודה" אמרתי בקול צרוד וכמעט לא נשמע.
"על מה?" שאל צוחק והביט בי.
"הייתי צריכה להתפרק" אמרתי, עדיין לא מביטה בו.
"ברור, תמיד" אמר, כאילו זה מובן מאליו.
טוב..זה דיי מובן מאליו, כבר עברה חצי שנה מאז שהתחלנו את זה..
לא הגבתי. הוא משך אותי אליו וחיבק אותי, חיבוק חם בין כל שריריו.
"את יודעת, מחר יש לנו משחק…" אמר. הוא משחק כדורסל , הקפטן של הקבוצה!
"אני יודעת" עניתי, עדיין בתוך חזהו. עוצמת את עיניי.
"אני מבטיח לך שאת הסל הראשון אני אקלע בשבילך" אמר והביט למטה, עליי.
חייכתי חיוך קטן. הוא לא יזכור את ההבטחה הזאת עד מחר. אני כמעט בטוחה…
"מה איתך ועם טיפני?" שאלתי.
"שוב רבנו.." אמר.
"רבנו?" שאלתי בפקפוק.
"אוקיי..אני רבתי.." אמר צוחק.
"למה אתה רב איתה תמיד?" שאלתי ברוגע.
הוא משך בכתפיו.
"לא יודע" ענה.
"את דפוק" צחקתי.
"אני יודע" אמר מחייך.
נשארנו שם חצי שעה, בשקט. רגועים.
"אני צריכה ללכת" אמרתי ויצאתי מבין זרועותיו.
"את לא רוצה לספר לי ממה היית צריכה להתפרק?" שאל כשכבר עמדתי.
"אולי מחר" אמרתי והלכתי משם במהירות. שוב מרגישה שעשיתי את הדבר הלא נכון…