התפרקות בנשיקה : פרק 10

"את לא מרוכזת בזמן האחרון.. קרה משהו?" הוא שאל אותי כשישבנו על המזח.
"שום דבר מיוחד" מלמלתי והבטתי בים.
"אני חושב שאת צריכה להתפרק" הוא התקרב אליי אבל נרתעתי.
"מה קרה?" הוא שאל מבולבל.
"איך עם מיילי?" שאלתי.
"בסדר.. אני מניח.." הוא אמר.
"תקשיבי אם זה מה שמפריע לך אני יכול להיפרד ממנה, את יודעת שאני עושה את זה רק בשבי.."
"לא!" קטעתי אותו. "אני כבר הרבה זמן לא ראיתי את מיילי מאושרת ככה" אמרתי.
"ומה עם האושר שלך?" הוא שאל.
"מה איתו?" שאלתי בשקט ושיחקתי עם אצבעותיי.
"מתי את היית בפעם האחרונה מאושרת, את דואגת שכל העולם יהיה מאושר בזמן שאת מעצמך לא מאושרת." הוא התקיף. לעזאזל. וכמה שהוא צודק..
"אני מאושרת. טוב לי. מצאתי עבודה, החברה הכי טובה שלי כבר לא חופרת לי..אני באמת מאושרת" שקרתי.
"את השקרנית הכי גרועה שאני מכיר" הוא קם.
"לאן אתה הולך?"
"להחזיר לך את האושר"

"הזמנה מספר 465" אלכס צעק לכיוון המטבח.
"כבר מגיע"
התקדמתי לעבר שולחן 10 והגשתי להם את הקפה.
"עוד משהו?" שאלתי את הזוג שישב שם והם הנהנו לשלילה.
התקדמתי לעבר הדלפק והתחלתי לנקות אותו.
דלת הקפה נפתחה בפראות והיא נכנסה פורצת בכי.
"מיילי" אמרתי בבהלה.
"הוא נפרד ממני" היא אמרה בהתייפחות.
"מיילי" אמרתי יותר בשקט וחיבקתי אותה מעבר לדלפק.
אלכס יצא מהמטבח והביט בי בשאלה.
כששאלתי אותו אם אני אוכל לצאת לכמה דקות הוא הנהן בהבנה וחזר למטבח לחלק הוראות.

"הוא פשוט אמר.. שזה לא מתאים, שהוא אוהב מישהי אחרת כבר הרבה זמן.." היא אמרה ממררת בבכי וקברה את ראשה בחיבוקי.
"אני מצטערת מייל" אמרתי לה.
"עד שחשבתי שהכל הסתדר" היא אמרה.
נשמתי אוויר צח לריאותיי. זה הכל באשמתי.
אני כזאת חברה רעה..
"אני מצטערת מיילי" אמרתי שוב וחיבקתי אותה חזק יותר.
האשמה אכלה אותי מבפנים, הרגשתי את הלב שלי מבעבע מבפנים כמו לבה ושורף לי כל חלק בגוף.
התחלתי להתנשם חזק והדבר היחידי שרציתי באותו הרגע היה לברוח למזח ולנשק את דין.
רציתי כלכך להתפרק, כבר שבועיים שלא התפרקנו. והכל בגללי.
אני כזאת אגואיסטית!
ומה איתו?
אם אני לא מתפרקת זה לא אומר שהוא לא צריך להתפרק, אולי השבועיים האלה היו השבועיים הכי קשים בחיים שלו?
שטויות.. זה דין.
אבל לא משנה כמה ניסיתי לעודד את עצמי, העובדות בשטח היו חזקות מידי.
דין צודק.. אני מנסה לגרום לכולם להיות מאושרים בזמן שאני בעצמי לא מאושרת.
"מתי את בפעם האחרונה היית מאושרת?" נזכרתי בשאלתו במזח והתשובה צרחה במוחי.
בפעם האחרונה שהתפרקנו.
והנה, אני מנסה שכולם יהיו מאושרים אבל אף אחד בסופו של דבר לא מאושר.
מיילי שבורה עוד יותר ממה שהייתה שבורה קודם.
דין כועס עליי.
אמא שלי פוטרה מהעבודה.
הכל הופך להיות גרוע יותר ויותר. אני רק הורסת הכל..

אני בוכה כשאף אחד לא רואה, שוכבת במיטה ומתייפחת, לא מוכנה שאף אחד אפילו יעיז לשאול.
אני מנסה להסתכל על הצד החיובי אבל הוא משום מה נעלם וחומק מהחלון.
אז אני מחליטה ללכת ולתפוס אותו, להחזיר אותו אליי.
אני לובשת את הבגדים הכי נורמליים שאני מצליחה למצוא ויוצאת החוצה.
אני הולכת וככל שאני מתקרבת יותר הלב שלי דופק יותר.
עוברת את החוף המערבי, והצפוני, וגם את המזח הריק.
לילה. אבל זה לא מפחיד אותי.
אני דופקת בדלת הגדולה והענקית ומקווה שהאדמה תבלע אותי לפני שבעל הבית יפתח.
אבל הוא פותח. ואני מרגישה את הלב שלי מנתר כשאני רואה את עיניו הירוקות ושיערו הבלונדיני שוב.
התקווה האחרונה שלי. הצד הכלכך חיובי של לחיות.
"קים" הוא מחייך.
"דין" אני אומרת. ומנשקת אותו.