התפרקות בנשיקה : פרק 11.

לוקח לדין בדיוק שנייה לקלוט שאני מנשקת אותו ולהעמיק את הנשימה, הוא תופס במותניי ומושך אותי אליו, אל תוך הבית. הוא סוגר את הדלת אחריי ומצמיד אותי אליה.
מי חשב איי פעם שאתנשק עם דין בבית שלו?
אף אחד מאיתנו לא הצליח להתנתק מהשני, אף אחד מאיתנו לא רצה להתנתק מהשני. היינו צריכים להתפרק. שנינו.
אחריי הרבה זמן שלא התפרקנו..החוסר אחד בשני גרם לשנינו רע.
ואז הבנתי דבר נורא. אני לא מסוגלת בלי דין…
"דין" אני ממלמלת אחריי רבע שעה שאנחנו לא זזים אחד מהשני.
דין מיישר אליי את מבטו ומצמיד את מצחי למצחו, "מה?" הוא שואל בחיוך.
"תודה שאתה כאן" אני אומרת לו בשקט.
"ברור" הוא מלטף את פניי ברוך ואני מרגישה כמו בתוך חלום. דין ואני. אני ודין. כן זה קצת מטורף.. הוא מנשק אותי נשיקה קטנטנה על השפתיים ואז מתרחק. הוא תופס בידי ומושך אותי אל תוך הבית.
"ברוכה הבאה לביתי הקט" הוא אומר ואנחנו מגיעים לסלון.
"אתה מתכוון 'ברוכה הבאה לארמוני הענק'" תיקנתי אותו בחיוך כשהתיישבנו על הספה והוא צחק.
"אני אלך להביא לנו משהו לשתות" הוא נעמד והולך למטבח.
אני בוחנת את הסלון העצום, קירות בצבע שמנת עם פלזמה ענקית מול ספות היוקרה הלבנות, הציורים שהיו על הקירות הדהימו אותי והאגרטלים והפרחים שזכרתי שדין אמר לי שאמא שלו אוהבת היו יפיפים והשתלבו באופן מושלם עם העיצוב של הבית.
לרגע לא תהיתי איפה הוריו של דין, למה? כי ידעתי בדיוק איפה הם.
למעשה, לי ולדין יש את אותה הבעיה.

~אני מגיעה אל המזח הישן ומביטה בשקיעה, מיילי החליטה שהיא נוסעת לדודים אז נותרתי לבד. לא שהיא תמיד נמצאת איתי.. אבל עצם העובדה שגם אם אני ממש ארצה אני לא אוכל ללכת אליה גרמה לי הרגשה של בדידות. ההורים שלי, כמו תמיד נמצאים בעבודה, ואני? אני לבד.
אז התחלתי ללכת בחוף, כי שיעמם לי. עברתי את החופים והגעתי למזח, הוא שומם לגמרי, אין כאן אף אחד וזה לגמרי מתאים לי. לבהות בשקיעה ולהבין לאן לעזאזל החיים שלי הולכים.. היום היה היום הראשון של בית הספר. סטפני הציקה לי כמו תמיד והמנהלת כעסה עליי כי ראיתי לכלוך במסדרון ולא הרמתי מיוזמתי. אני מגחכת וחושבת עד כמה ילדותית אני.
הדמעות שעד עכשיו לא שמתי לב אליהן מתחזקות. סתם ככה, בלי סיבה.
אני שומעת רעש וקופצת. אני רואה את העיניים הירוקות שלו מביטות בי, השיער הבלונדיני שלו עף ברוח בצורה מושלמת והגוף שלו שרירי וגדול. אני מכירה אותו. זה דין, דין האמסוואר.
אני ממהרת למחות את דמעותיי ושומעת לפתע את קולו "מצטער.. אני פשוט..עברתי כאן, וראיתי אותך ו.."
"זה בסדר זה בסדר, אני ממילא בדיוק הולכת.." אני ממלמלת וממהרת לקום.
"לא" הוא אומר ואני עוצרת.
"זאת אומרת..אל תלכי, אנחנו יכולים להישאר כאן שנינו..אני..אני מבטיח להיות בשקט" הוא ממשיך.
בדרך כלל הייתי ממלמלת משהו בביישנות ובורחת. אבל המבט שהיה לדין בעיניים גרם לי להתיישב בחזרה ולבהות בשמש נבעלת על ידי הים שלאט לאט הלך והפך כהה יותר.
"תגידי.." דין התחיל להגיד בחשש וגרם לי להביט בו.
משהו בנוכחות שלו גרם לי להירגע, כשהבטתי בשקיעה הרגשתי איך אני לאט לאט הופכת לנורמלית. זה נורמלי?
"כן?" שאלתי כשהוא שיחק באצבעותיו ולא המשיך.
"את בבית הספר שלי נכון? זאת אומרת… אני מזהה אותך, את יושבת בסוף הכיתה" הוא אמר.
עצם המחשבה שדין האמסוואר יושב איתי בים ומדבר איתי על זה שהוא מכיר אותי גורמת לחיוך קל ומשועשע לעלות על שפתיי.
"כן" אני אומרת לבסוף.
הוא מחייך גם "אה, אני דין אגב"
"אני יודעת. קים"
"אני יודע"~

"אז..?" דין מתחיל לדבר כשאני שכובה על רגליו, בעוד הוא מלטף את שיערי ואנחנו צופים בסרט אקראי בטלוויזיה.
"אז?" אני שואלת בחזרה בחיוך ומביטה בו מלמטה.
"איזה דייט עלוב" הוא רוטן במירמור.
אני צוחקת, "זה לא דייט"
"נכון, זה לא יכול להיות דייט אם אנחנו אצלי בבית" הוא אומר ועובר לשחק בשיערי.
שתקתי. מה כבר יכולתי להגיד? שאני לא יכולה לצאת איתו כי הוא נפרד היום מחברה שלי? זה לגמרי יהרוס את הרגע.
"אני אוהב את השיער שלך" הוא מחמיא לי ואני מסתובבת על צידי לכיוון הטלוויזיה , מסתירה את הסומק שעל לחיי.
"אני שונאת את השיער שלי" אני ממלמלת.
"למה?"
"כי הוא משעמם, חלק. חום. ומשעמם." אני אומרת ולא מפסיקה להביט במסך הטלוויזיה. מודעת למבטו של דין עליי.
"יש לך את השיער הכי יפה שראיתי בחיים שלי אוקיי?" הוא אומר.
אני צוחקת "אוקיי"

~מנורות הלילה העמומות שהיו בצידי המזח זהרו בחושך במעיין גוון כתום.
"ומה עם ההורים שלך?" אני שואלת אותו תוך כדי שאנחנו מדברים. מדברים 4 שעות.
"הם בעבודה.. כל הזמן." הוא אומר.
אני מגחכת בעצב "גם שלי"
"זה לפעמים כלכך מעצבן, להישאר לבד בבית הענק הזה שיש לי. מה שווה בית גדול בלי אנשים?" הוא הביט בי ואני מחייכת אליו חיוך קטן ומצטער.
אנחנו יושבים בשתיקה רבע שעה כשהוא פתאום מתחיל שוב לדבר "בחיים לא דיברתי עם אף אחד על הדברים האלה" הוא מביט בי ואני בו.
"גם אני לא" אני מודה.
"זה דרך טובה לפרוק הכל" הוא אומר ואני מסכימה. הוא נעמד בפתאומיות ואני מביטה בו מבולבלת.
"את תבואי גם מחר נכון?" הוא שואל.
"ברור"
"אני אחכה לך, זה כיף להתפרק" הוא אומר והולך.~

"את רוצה.. שנלך מחר לסרט או משהו?" הוא שואל.
אני מתרוממת מרגליו ומביטה בו "אנחנו לא יכולים דין" אני אומרת ומתיישבת על הספה.
"אני אדבר עם מיילי, אני לא הייתי צריך להיות איתה! אני בכלל רציתי להיות אי.."
"לא דין. אנחנו לא יכולים." אני קוטעת אותו.
"אבל למה לא?" הוא שואל מיואש.
"יכולים לראות אותנו, ואנחנו רק מתפרקים, במזח, שכחת?" אני מזכירה לו.
"כן…"
"אני חייבת ללכת" אמרתי לו ונעלתי את הנעליים שלי. הלב שלי דפק בקצב מטורף.
דין רצה שנצא לסרט, כשכולם יכולים לראות אותנו. מה קורה לדין?
"אני אלווה אותך" הוא אמר בשקט ונעמד.
אני מהנהנת ומתקדמים לכיוון הכניסה.
"קים" דין אומר שנייה לפני שאני יוצאת.
"מה?" אני שואלת.
"אני צריך להתפרק" הוא אומר ובולע את רוקו. הוא יפיפה..
אני מתקרבת אליו וכששפתיי נוגעות בשפתיו בעדינות הוא ממהר לתפוס בידי ולהניח אותה על ליבו. הוא דופק מהר מה שגורם לליבי להאיץ עוד יותר.
אני לוקחת את ידו ומניחה אותה על ליבי.
"נתראה מחר" הוא אומר אחריי שאנחנו מתנתקים.

~אנחנו מתנתקים והלב שלי עוד רגע יוצא מהמקום. זה היה בטעות! דין החמיא לי מה שגרם לי לצחקק ולתת לו נשיקה קטנה בלחי. זאת לפחות הייתה המטרה. כי כשדין מסתובב אליי בדיוק באותה שנייה שפתינו נפגשות.
אנחנו מתנתקים במהירות ומביטים אחד בשני עמוק עמוק בעיניים.
"אני…" אני מתחילה להגיד אבל הוא מצמיד את שפתיו לשפתיי במנשק אותי בעדינות, בחום, ברוך, גופי נרפה.. התפרקתי.
הדמעות שחמקו מעיניי לא הלחיצו את דין, הוא ניגב אותן בעדינות ושמר אותי קרוב אליו.
זאת הייתה הנשיקה הראשונה שלי… ההתפרקות הראשונה שלי…
אנחנו מתנתקים אחד מהשני ושוב מביטים אחד בשני.
דין מחייך אליי ואומר "וזה מה שנקרא.. התפרקות בנשיקה"~