"ואם היא החופש אז אני אסיר נמלט…" פרק 1+2 :)

פרק 1-

אני לא מאמינה עד כמה החיים שלי דפוקים, כלומר יום אחד אני יכולה להיות הילדה המושלמת להוריי, מביאה להם ציונים טובים, מקורה הגאווה שלהם בקיצור. ויום אחר כך הם מכחישים את קיומי בגלל משהו שלא אני ביצעתי.

"זה לא נושא לדיון, אוליביה את עשית משהו חמור כשפרצת לניידת הזאת!" גער בי אבי והביט בי בעיניים קרות כקרח.
"אמרתי לך זו לא הייתה א-"
"זה הכל באשמתנו אוליבר, אנחנו לא חינכנו אותה כמו שצריך ובגלל זה היא מתנהגת בצורה כזו," אמרה אימי בדרמתיות יתר.
ישבנו שלושתנו בחדר החקירות בתחנת המשטה, או יותר נכון הורי עמדו מעלי וצעקו בלי להקשיב למה שיש לי לומר.
אבל בכנות, מה אני כבר אמורה להגיד להם? שפשוט נגררתי אחרי ג'וני והחברים הדבילים שלו? שזה בכלל לא היה הרעיון שלי לפרוץ לניידת? שהייתי טיפשה כל כך מאהבה לג'וני ובגלל זה עשיתי את כל זה? הם לא יקשיבו.
בכל השנים שבהם אני חיה תמיד ידעתי שעם אפשל הם לא יראו את זה בעין יפה, אבל התגובה שלהם ממש מוגזמת, כלומר אמא שלי לא נתנה לי לישון בבית מרוב שהיא התביישה בי.
"אני לא מבין רק דבר אחד אוליביה. מה חשבת לעצמך? הרי הניידת חנתה בדיוק ליד בית הקפה. באמת חשבת שהשוטרים לא ישימו לב את מתעסקת עם המנעול?!" אבי הביט בי כאילו הייתי אדם זה וזה שבר את ליבי לחתיכות. תמיד רציתי שהם יהיו גאים בי, איימי תמיד אמרה שאני מתנהגת כמו הפודלית שלהם, הייתי רבה איתה שעות על הנושא, למרות שידעתי שהיא צודקת. אבל עכשיו, במקום להיות שם לצידי, לתמוך. הם צועקים עלי ולא מקשיבים להסבר שלי. הם לא פחות גרועים מהשוטרים המפגרים האלה.
"ההחלטה שלי סופית אוליביה, כשהשוטרים יחליטו מה לעשות איתך את תלכי איתם בלי יותר מידי דיבורים ובלי להתווכח," הוא הרים את קולו עד יותר וטון דיבורו היה ממש מצווה.
כל כך רציתי לענות, להגיד לו שהבנתי אותו ושהוא לא צריך לדבר עלי כמו אל ילדה מוגבלת. מה זה כבר היה עוזר?
"הבנת?" הוא שאל כדי לוודא שדבריו נכנסו לראשי. הנהנתי קלות והשפלתי את מבטי עד יותר.
"זה הכל באשמתנו אוליבר, עכשיו כל השכנים ידברו על הבת הסוררת של הגרייסונים. איך נוכל לצאת מהבית?!" שאלה אימי שוב בדרמתיות יתר.
"אנחנו נתגבר על זה אחרי שהיא תעזוב את בית," אמר אבי ששיתף איתה פעולה.
אז כן זה לא משנה מה השוטרים יחליטו בכל מקרה אני אעזוב את הבית, ואולי זה דווקא לטובה, הם מתנהגים כאילו רצחתי משהו למרות שבסך הכל פרצתי לניידת משטרה עלובה. אולי יעשה לי טוב להיות רחוקה מהם?
"אתם יודעים מה?" שאלתי, לא הייתי בטוחה מאיפה האומץ מגיעה אבל הוא היה שם וזה הרגיש טוב. "אולי זה לטובה שאני עוזבת את הבית, ככה אני לא אצטרך לראות את הפרצופים הצבועים שלכם יותר,"דמעות החלו לעלות בעיני משום שהדברים שאמרתי יצאו ישר מליבי. " כל החיים שלי אני מתנהגת כמו ילדה טובה, מחייכת צוחקת ואפילו מנסה לאהוב אותכם ולהתעלם מהשקרים שלכם, אז זהו נמאס לי להיות הפודלית הקטנה שלכם. עדיך לי שישלחו אותי לכלא ולא להיות תקועה איתכם אפילו עד שנייה," אמרתי וכל מילה הייתה אמת לאמיתה.
"תשמרי על הפה שלך גברת צעירה!" אמר אבי שעכשיו כבר לא הפחיד אותי.
הבטתי בו בבוז, הוא קורא לעצמו אבא? בושה.
"תשמור אתה על הפה שלך אני לא תכוונת להקשיב לחפירות שלכם על זה שאני חרא של ילדה יותר. אני מקווה שישלחו אותי לחור רחוק מכם ככל האפשר!" אמרתי ונאמדתי שואפת אביר צלול לראותי, בפעם הראשונה בחיי עמדתי על שלי מול הוריי.
"את פשוט… את באמת חרא של ילדה!!!" בשנייה אחת של מיצמוץ היד הגדולה של אבי הייתה על הלחי שלי, היא הכתה בה בכוח רב וחששתי לרגע ששיניי נשברו. "את תשמרי על הפה שלך כל עד את נמצאת במחיצתי, ואחרי זה… אני באמת מכווה שיקחו אותך למקום רחוק ושאני לא הראה את הפרצוף שלך יותר!" נבח עלי והוא ואימי יצאו מהחדר במהירות.
נשארתי עומדת, ידי נגעה בלחיי בעדינות. זו הייתה הפעם הראשונה שאבי הרים עלי יד, התחלתי לבקות לא בגלל הכאב אלה בגלל ההלם. אבא שלי הרביץ לי עכשיו! הוא נתן לי סטירה והשאיר אותי לבד בתחנת המשטרה!
פתאום הכל היכה בי, לא זה שככל הנראה הולכים לעצור אותי אלה שנשארתי לבד, לבד לגמרי.
"בואי איתי פרחחית, השופט החליט ש…" שוטר במדים פתח את הדלת, הוא עצר שרעה אותי בוכה. "אני… את תלכי למוסד לעבריינים קטינים ותשערי שם בשנה הקרובה, נצמיד עליך קצין מבחן ועם תתנהגי יפה תוכלי לחזור אחרי שנה אבל זה ירשם בתיק האישי שלך וישאר איתך לכל החיים," השוטר דיבר ברוך אבל כבר לא היה לי אכפת, רציתי שיקחו אותי רחוק מהעיר הזו ומהבית של ההורים שלי, רציתי למות בזה הרגע.

פרק 2-

אחרי ששטפתי את פני בשירותים של תחנת משטרה, שני שוטרים הובילו אותי אל מכונית ישנה וחומה. במושב הנהג ישב אדם שנראה בסביבות גיל הארבעים לחייו ודיבר בטלפון.
כשהיינו קרובים למכונית והאיש שישב במושב הנהג לא הבחין בנו אחד השוטרים דפק קלות על חלון המכונית והנהג ניתק את הטלפון והביט בי בחיוך.
"אני אטפל בה מכאן," הוא אמר בקול נעים לאוזן, כמו קול של שדרן רדיו.
"להתראות אדון סמית," אמר אחד השוטרים בעוד הוא והשוטר השני מתרחקים ממני וחוזרים לתחנת המשטרה.
"את בוודאי אוליביה, נעים לי מאוד להכיר אותך. אני ג'ור' ואני הולך להיות קצין המבחן שלך למרות שאני אוהב להתייחס למקצוע שלי בתור 'עוזר לעשיית צדק'," הוא צחק לעצמו כאילו היה מדובר בבדיחה פרטית. ,מאוד חם היום לא? בואי תכנסי למכונית ואני אסביר לך את הכל בדרך," הוא אמר בחביבות ואפילו פתח בשבילי את הדלת במושב שליד הנהג. אחרי שהכניס את המזוודה שלי למושב האחורי וחגר את חגורת הבטיחות הוא התניעה את המנועה שעשה קולות משונים ואחרי זה יצאנו לדרך.
"אוליביה, זה בסדר שאני קורא לך אוליביה? פשוט יש לי אחיינית וגם לה קוראים אוליביה, היא מעדיפה שיקראו לה ליב, גם אצלך זה ככה?" לפי הדיבור שלו הוא לא נשמה בן ארבעים אבל המראה… לא יכולתי לשים את האצבע על הגיל שלו.
"אבי מעדיפה ליב," כשדיברתי קולי היה חלוש, צרוד אפילו, הוא נשמע זר.
"אוקיי, ליב אני יהיה כנה איתך, קראתי את התיק על מה שעשית אבל אני רוצה לשמוע ממך מה קרה שם. בדרך כלל מה שכתוב בתיקים האלה לא ממש תואם את הגירסה של הנאשם." קצת נרעדתי כשהוא השתמש בביטוי נאשם, הרי לא עשיתי כלום אבל החלטתי לספר לו בכל זאת, כלומר לפחות הוא רצה להקשיב.
"אוקי… יש ילד אחד… משהו שאני מחבבת והוא …. הוא מחפש דרכים להפוך את החיים שלו למעניינים. שלא תבין אותי לא נכון אני ממש לא הולכת להסגיר אותו אבל…. בכל מקרה הוא רצה לפרוץ לניידת הוא אמר שזה יהיה מעניין ומגניב ואני הקשבתי כי חיבבתי אותו ועשיו אותי שולחים למוסד הוא ימשיך להפוך את החיים שלו למעניינים," בלי ששמתי לב התחלתי לבכות שוב, לא רציתי לאדון שדרן יראה אותי בוכה אבל לא הייתה לי שליטה על זה.
"זה בסדר ליב, המוסד הוא לא מקום רע כל כך, אולי יהיה לך קצת קשה בהתחלה אבל המקום בנוי כמו פנימיה ככה שהכל יהיה רגיל, עם מה שאת אומרת נכון והחבר הזה שלך ימשיך בדרכו הוא ימצא את עצמו במקומות גרועים יותר ממוסד לעבריינים צעירים, אני מבטיח לך," ג'ורג הניח את ידו הגדולה והמכוספסת על כתפי והרגשתי גל של חום, לא חום של אהבה , זה היה כאילו ממש אכפת לו ממני.
הבטתי בו ובפעם הראשונה מאז תחילת הנסיעה בחנתי אותו, שיערו היה פעורה ואפור-שחור, עור פניו היה בהיר ומעט מקומת, עיניו היה בעירות וחלביות-כחולות. אני מניחה שבצעירותו הוא היה נראה טוב.
"הייתה במוסד?" שאלתי כדי להעביר את הנושא.
"ליוותי לשם כמה נערים בחיי, זה מקום נחמד, באמת שהוא לא נורא כמו שאת חושבת. למקום קוראים 'טרו קלור', שם קצת מצחיק אבל זה בה להדגיש את הצד האומנות של בית הספר, יש שם חוגים שקשורים לאומנות ומוזיקה וריקוד וגם דברים שקשורים לספורט כמו רכיבה על סוסים וכדורסל. אולי הבעיה העיקרית שלך תיהיה עם הנערים ששם אבל גם זה לא ממש רציני, לפי מה שהבנתי את לא ידה בעייתית את תסתדרי," הוא חייך לעברי חיוך מעודד.

בשאר הנסיעה ישנתי ואני לא יודעת בדיוק כמה זמן עבר אבל כבר היה חושך בחוץ כשג'ורג העיר אותי וראיתי לפני את 'טרו כלור'.