"ואם היא החופש אז אני אסיר נמלט…" פרק 5 :)

פרק 5-

התעוררתי מוקדם מאוד, עד לפני שאיימי, לינה ואליסון התעוררו אבל לא היה לי חשק לקום מהמיטה, פחדתי לעשות רעשים מיותרים שיעירו את איימי הרצחנית או את לינה הזועפת. פשוט שכבתי ערה במיטה עם העיניים פתוחות ובהיתי בתקרה שהייתה קרובה לראשי, ראשי התמלא במחשבות על שיום של אתמול, על הריב עם הוריי, על זה שבפעם הראשונה עמדתי על שלי, על הסטירה שאבי נתן לי ועל זה שהם נטשו אותי בתחנת המשטרה. חשבתי גם על ג'ורג ועל זה שהוא באמת הקשיב למה שהיה לי לומר, על ארי הנחמדה שככול הנראה יותר ממכירה את ג'ורג, מכאן ואלאה חשבתי על מאיפה הם עשויים להכיר ומה הם כבר עשו במשרד אחרי שהשאירו אותי בחדר.
נזפתי בעצמי על המחשבות האלה אבל זה באמת היה מעניין, אולי אליסון יודעת משהו על זה.
פתאום שמעתי רעשים מהצד השני של החדר, אחריהם שמעתי חריקת עץ, כמו זו ששמעתי כשעליתי על מיטתי אתמול, והבנתי שאליסון כנראה התעוררה. לא רציתי שהיא תדע שאני ערה לכן עשיתי את ישנה והיא פשוט המשיכה ללכת, יצאה מהחדר בטריקה למקום לא ידועה.
המשכתי לבהות בתקרה ותהיתי מה השעה, בחדר היה חלון גדול אבל מעליו היה וילון עבה לכן לא יכולתי לדעת עם כבר בוקר.
אחרי רגע אליסון חזרה ושמעתי את מפרקיה מתפוקקים. כמה דקות של שקט נוסף ואז נשמע דפיקה חלושה בדלת.
"שמעתי שיש לכן שותפה חדשה, איפה היא?" שאל קול נשי ולא מוכר.
"ששש ליזי! כולם ישנות!" לחשה אליסון.
"לינה ואיימי לא מעניינות אותי אני רוצה לראות את החדשה!" ליזי דיברה מעט יותר בקול ואני התחלתי לפחד מהתגובה של שני השותפות הזועמות שלי לחדר.
"מה קורה פה?" שאלתי ועשיתי כאילו התעוררתי עכשיו.
"אוי את נראת ממש פיצפונת. בת כמה את?" שאלה מי שככול הנראה הייתה ליזי, שיערה היה שחור וגם אדום ארוך וחלק, עיניה היו גדולות ושחורות והביטו בי כמחכות לתשובה.
"אני בת שש עשרה," אמרתי מעט מבוהלת. מעולם לא אמרו לי שאני נראת פצפונת, אולי בגלל זה ג'וני תמיד התייחס עלי כמו לאחות קטנה? אבל לא היה כל טעם לחשוב על ג'וני עכשיו…
"הו, את נראת הרבה פחות…" מלמלה ליזי במבוכה קלה וגירדה את עורפה.
"תודה, נדמה לי…" מלמלתי גם אני.
"היי ליב אני בטוחה שאת רוצה לצחצח שיניים וללכת לשירותים," קטעה אליסון את המבוכה שרבצה ביני לבין ליזי.
"כן אני אשמח,"אמרתי ופתאום התחלתי להרגיש שביטני כאילו על סף פיצוץ.
"בואי מכאן בשקט ואני אראה לך איפה השירותים," אמרה אליסון בחיוך.
ירדתי מהביטה העליונה במהירות ובשקט והתייצבתי ליד אליסון וליזי.
"את מהירה…" מלמלה ליזי יותר לעצמה מאשר לי והחלה להתקדם לאורך המסדרון. אני יצאתי בעקבותיה ואליסון סגרה את הדלת של החדר והדבירה את הפער.
"איך ישנת ליב?" שאלה אליסון בחיוך וצעדה לידי.
"די בסדר,"חייכתי אבל לא בגלל שרציתי לחייך אלה בגלל שאליסון הייתה די נחמדה ולא רציתי לצער אותה.
"אני ממש שמחה. חכי ותראי שאת עד תסתדרי עם לינה ואיימי, הם נחמדות שמכירים אותם,פשוט צריך לדעת לא לקחת ללב כל מה שהם אומרות," היא גרמה לזה להישמע קל ונחמד.
"ברור איימי ולינה הם שתי נשמות טהורות," טמאה ליזי ויכולתי לדעת בוודאות שהיא צינית.
"ליזי!" קראה אליסון במחאה ואני יכולתי רק לצחוק, הם נראו לי לרגע כמו שתי נערות נורמליות לגמרי ולא כמו שני עברייניות צעירות, אבל עכשיו גם אני הייתי אחת מהם… מה זה אומר עלי?…
"הגענו!" הכריזה אליסון אחרי כמה דקות נוספות של הליכה במסדרון הארוך שהזכיר לי יותר ויותר בית מלון. הדלת למה שהיה ככל הנראה השירותים הייתה גדולה ולבנה, כשעברתי אותה ראיתי שורה ארוכה של כיורי שיש שהיו חוברים לקיר, ליד כל כיור הייתה מראת פנים. מול הכיורים היו תאים של שירותים, היו שם לפחות עשרים תאים. מול הכניסה היו עד תאים ויכולתי לשמוע מכמה מהם מים זורמים, מקלחות דוש, על הכיר של הדלת הייתה מראה ענקית שהייתה תלויה על כל הקיר. זה ללא ספר היה פעם בית מלון!
"ליב, ממארגני מהם, אחר כך תבואי לחדר ותתלבשי אני רוצה להכיר לך את כולם." לא הכרתי את אליסון זמן רב אבל מעולם לא ראיתי אותה מאושרת כמו הרגע.