וואן שוט על ספיר ומאור (מתי היא תשים לב..)

אלה שני הדמויות מהסיפור מתי היא תשים לב.. נזכרתי במשהו ורציתי לכתוב

נקודת מבט ספיר-
שכבתי על המיטה כשאני שוכבת על הבטן ורגליי משולבות למעלה בזמן שאני מתעסקת במחשב נייד, שוב פעם מבחנים! בא לי למות.
נכנסתי לפייסבוק והתחלתי להעביר תמונות, לא התייחסתי לסטטוסים
השעה 6 בערב ואני מ12 בבוקר לומדת, אני לא יודעת מה זה חיים..
ובטח לא כשאני בכיתה יב' ואהובי עכשיו בצבא, למה באמת הוא לא התקשר אליי?
"הדס!" קראתי לאחותי הקטנה, היא בטח אחראית לזה שהאיפון שלי לא כאן,
"הדס!" קראתי לה שוב אבל בגלל הדלת שהיתה סגורה, היא לא שמעה.
קמתי בלית ברירה וקול מחריש אוזניים עולה ויורד נשמע, זה בטח האמבולנס..
יצאתי מהחדר ושמעתי את אמא צועקת לי שאני ירד למטה, מה כל הלחץ?!
ירדתי למטה ובשנייה מצאתי את עצמי בחדר המוגן שהוא בעצם החדר משחקים של הדס, בחיים לא היינו בו, וטוב שכך.
"מה יש?" שאלתי את אמא ובאתי לצאת אבל היא סגרה את הדלת של הממד והתנשפה
"אזעקות. טילים. את. נשארת כאן" אמרה והתיישבה על המיטת יחיד שמשמת לאורחים כחדר, היא חיבקה את הדס והרגשתי את רגליי קורסות. התיישבץי על הריצפה והרגשתי את גופי זז בגלל ההדף.
הקור שרר בגופי, הפה לא הפסיק לרעוד וכך גם ידיי ורגליי. הלב פעם במהירות מסחררת. בחיים לא היתי במצב כזה.. כל כך הרבה שאלות עברו בראשי..
"א.. אפשר לצאת" אמרה אמא, נשארתי לשבת בממד וההלם גבר. אמא ראתה טלוויזיה בסלון בעוד שהדס שיחקה בחדר משחקים.
הלכתי למטבח ולגמתי מהכוס מים עם הכפית סוכר וחיפשתי את האייפון, ראיתי את האיפון על השיש ומיד פתחתי את המסך, 4 שיחות שלא נענו ועוד 3 אסמסים.
נכנסתי לשיחה שלא נענתה ממאור והתקשרתח אליו. עליתי אל החדר שלי כשאני רועדת כמו עלה נידף ברוח.
"אהובה שלי. התקשרתי ולא ענית, איך את?" אמר מאור, לא הצלחתי לדבר.
"חיים שלי. הכל בסדר.. את מוגנת, אני כאן.." אמר בקול המרגיע שלו
"מאור.. בוא.. בוא אליי" מלמלתי כשדמעות זולגות מעיניי
"אני לא יכול. לא קראת את ההודעה?" שאל, "לא.. מאור בוא.. בבקשה" מלמלתי בעצב
"אני בבסיס. כל שניה כאן קריטית" אמר ורק בכיתי. הסכר נפרץ ומאות דמעות זלגו על פניי
"אל תבכי. אני לא יכול לשמוע אותך בוכה" אמר , "מאור, אני מפחדת.. בוא! אל תלך לי, תבוא, אני מבקשת, מתחננת!" בכיתי בעצב
"הלוואי והיתי יכול חיים שלי." אמר בעצב, "היום בערב אמא שלי והדס נוסעות לסבתא בצפון, ואני יהיה לבד.." בכיתי, "אני מפחדת" הוספתי וניסיתי להשתלט על נשימתי הרעועה
"אני יודע.. אני כאן בצבא שומר עלייך, אין לך ממה לפחד" אמר ושמעתי אנשים קוראים לו
"אני מפחדת, אני לא יודעת מה לעשות, לא כלום, ואני מפחדת ממקומות סגורים" בכיתי לו, אני לא בוכה לאמא שלי, רק למאור.. היחידי שאי פעם שמע אותי בוכה בגיל כזה..
"תשתי מים, אני מחכה איתך על הקו, תנשמי עמוק" אמר , עשיתי כדבריו ונשימתי החלה להירגע
"אני רוצה לבכות" אמרתי בשקט, "תבכי זה בסדר אני כאן" אמר.
"אתה לא כאן ממש" אמרתי בעצב, "כשאני יוכל אני אצא" אמר
"אתה לא יוצא לשטח נכון?" שאלתי ולגמתי מהכוס מים המתוקים
"א..אני.. אני לא יודע" מלמל, "לא מאור! אתה לא יוצא לשטח תבטיח לי!" בכיתי, הוא לא ידע מה לענות..
"אתה לא יוצא לשטח! בבקשה! תבטיח לי" בכיתי, בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים
"אני לא יודע.. אני לא יכול להבטיח" אמר בעצב
המשכתי לבכות, קברתי את ראשי מתחת לשמיכה ולא הקשבתי לדבריו של מאור וכיביתי את הפלאפון.
בכיתי חצי שעה, פאקינג חצי שעה!!
"ספיר עצובה!" אמרה הדס בקול המתוק שלה וברחה מהחדר שלי
לא מעניין אותי כלום. אני רק בוכה, אני מפחדת… אני חייתי בבועה, לא ידעתי מה זה מלחמה, אזעקות, כלום.
"ספיר מה קרה!" נבהלה אמא והתיישבה לידי, לא עניתי המשכתי לבכות וקברתי את פניי בתוך השמיכה, "ספיר זה בסדר לבכות.. למה את בוכה?" שאלה שוב
"מאור לא יכול לחזור והוא.. והוא ייכנס לשטח" בכיתי בקול חזק יותר, אני יכולה להישבע שלא ידעתי איך אני יוצגת מהמצב הזה..
"הכל יהיה בסדר. ה' שומר עליו ועל כל כולם" אמרה וליטפה את ראשי
"קחי תעני לו" אמרה אמא וענתה לטלפון, "לא רוצה" מלמלתי בזמן שאני בוכה
"מאור. מה שלומך, ספיר עצובה וכועסת, היא בטח במחזור" צחקה אמא, זה לא היה מצחיק
התחלתי לבכות חזק יותר, מה נסגר איתי, "היא נפגעה חכה. הנה היא קח אותה, ומותק שתחזור בשלום לכאן ובמהרה כי היא משתגעת לי כאן בלעדייך" אמרה אמא

"הלו" אני כשאני מנגבת את פניי מהדמעות, "ספיר. אני לא יכול להשאיר אותם לבד, אני צריך לצאת לשטח" אמר ובאותו רגע הצטערתי על שעניתי
"מתי אתה תחזור?" בכיתי , "אני.. אני לא יודע, אבל אני אוהב אותך" אמר
"אתה לא אוהב אותי, אתה סתם משקר! תחזור הביתה אם אתה אוהב אותי" בכיתי בעצב
"אני אוהב אותך. את יודעת את זה.. אני לא יכול לצאת, ברגע שאני יוכל אני יבוא אלייך" אמר
"אבל אני צריכה אותך עכשיו!" כעסתי, הוא נאנח ולא דיבר
"אני רק רוצה לראות אותך.. לפחות רק לשעתיים" בכיתי, הייתי נואשת
"אני בצבא, אני לא בקייטנה, אני לא יודע" אמר בעצב
"אני לא מרגישה טוב" בכיתי, "מה את מרגישה אהובה שלי?" שאל
"סחרחורת, וכואב לי הראש ובא לי להקיא" אמרתי
"את רועדת?" שאל, "כן" בכיתי. "תנשמי עמוק, את מזיקה לעצמך, תנוחי ואני ינסה לצאת, את יכולה לביא לי את אמא שלך?" שאל, "לא.. אני רוצה שתדבר רק איתי" אמרתי בעצב
"חיים שלי רק איתך. אבל אני צריך את אמא שלך" אמר.

אמא שלי נכנסה לחדר והבאתי לה את הטלפון, היא רק אמרה כן ולא.
היא הסתכלה עליי בחשש והביאה לי את מאור ויצאה מהחדר
"חיים שלי, תבטיחי לי שאת מקשיבה לכל מה שאמא שלך אומרת" אמר
"לא רוצה, אני מתחרפנת, בא לי שתבוא אליי, אני רוצה שתחייה שלא תמות" שחררתי את המעצור בפי
"אני לא מת. אני חי" אמר ועלה בעיניי דמעות שוב.
"אתה מבטיח לי?" שאלתי, "אני מבטיח לך שאני חי עכשיו" אמר
אמא נכנסה לחדר וסיימתי לדבר עם מאור בטלפון, היא הביאה לי כוס מים ונתנה לי לשתות, היה טעם מוזר למים.
הרגשתי תוך שניות ספורות שאני נהיית מרחפת מעט. נשכבתי על המיטה והבטתי בשקט על הטלוויזיה.
"הכל בסדר יפה שלי. מאור יבוא לכאן מחר" אמרה אמא, לא היה לי כוח להגיב..
הנהנתי בראשי ועיניי נעצמו כלא היו פקוחות.

התעוררתי בבוקר כשהרגשתי שמישהו ישן איתי, חייכתי, הסתובבתי לראות את אהובי וזאת היתה אמא.. אמא והדס.
"מאור!!" צעקתי בבכי, "יפה שלי תרגעי, הוא יבוא" אמרה אמא
"איפה השלט! איפה האיפון שלי" אמרתי וחיפשתי, אמא ישבה במיטה והתחילה לבכות
"איפה זה" בכיתי ונשברתי, נפלתי על הריצפה ולא ידעתי מה נסגר איתי
"די ילדה של אמא. את לא צריכה טלוויזיה, וגם לא את האיפון" בכתה בשקט
"אמא למה את בוכה?" שאלה הדס כלא מבינה, "הילדה שלי סובלת" אמרה אמא בעצב
"אמא" בכיתי, מה יש לי!!!
"תפסיקי לבכות!!" התעצבנה אמא, המשכתי לבכות, "אמא האייפון" בכיתי
"אמא איפה מאור" בכיתי שוב..
"הוא.. הם.. הם מחכים לאישור" אמרה אמא בעצב, "אישור למה" בכיתי, "אישור להיכנס לשטח האויב" אמרה ונשברה במילה האחרונה
"לא, אמא.. לא.. הוא הבטיח לי" בכיתי, "הוא הבטיח, אבל זה צבא" אמרה אמא
"אני רוצה למות" בכיתי חזק, "קחי תשתי" אמרה אמא ולקחה נשימה עמוקה.
שתיתי מהמים וברגשתי שוב את הרוגע המוזר הזה לאחר כמה דקות..

השעות עברו והיתי חלשה, לא אכלתי מאתמול, רק שתיתי פטל.
שכבתי במיטה בחדר המוגן ולא היה לי כוח אפילו לבכות..
"מאמי זה מאור" אמרה אמא, מצמצתי את עיניי בעייפות פעמיים , היא הבינה שזה חיובי
"אני יודע שאת כועסת, ועצובה, עייפה ותשושה, אבל זה לטובתך, אני רוצה שהילדים בדרום ישנו בשקט בלילה, כמו שאת ישנה בלילה כמו נסיכה ככה הם.. ואני אחזור מהר, את לא תרגישי את זה" אמר
"מאורי אתם נכנסים לשטח?" שאלה אמא , "אנחנו עדיין מחכים להוראות" אמר
לא יכולתי לדבר. עצמתי את עיניי והתפללתי בכל ליבי שיהיה פה כבר.

עברו להם השעות והבטתי רק בטלוויזיה שמודיעה על החיילים שמחכים בגבול ומחכחם לשניה שיתאפשר להם להיכנס.
אסור ללכת לשם בינתיים. אני רוצה ללכת לשם…

"יפה שלי, מאור לא נכנס לשטח, השאירו אותו לפקח על כיפת ברזל שיש כאן באזור" נכנסה אמא, היתי אפטית. לא הצלחתי להגיב..
"הוא חי" אמרתי ועצמתי את עיניי
"הוא חי יפה שלי. הוא לא ייכנס לשטח, וגם החיילים" אמרה אמא וחיבקה אותי
"אנחנו נכין לכל החיילים אוכל ונסע לשם, בסדר?" אמרה אמא, הנהנתי בראשי
המשכתי לשכב בחדר, יומיים אני מנותקת מהעולם..
התעוררתי אחרי הרבה זמן כשהרגשתי שאמא מנערת אותי מכתפי והרגשתי טוב יותר..
הריח של העוגות והעוגיות נפלא. היא בטח הכינה לגדוד כמו תמיד.
וצדקתי.

נכנסנו לאוטו ואבא של הדס שמר עליה, רק אני ואמא נסענו,
אבא שלי עזב אותי ואני לא מכירה אותו, אמא שלי התחתנה שוב ועכשיו יש לי את הדס שבת שלוש.
"הגענו, את תראי אותו סוף סוף" אמרה אמא והוציאה מהאוטו 20 רולדות של עוגות, ועוד 10 קופסאות של עוגיות, היא הסבירה לי בנסיעה שכל השכנים עזרו לה.
נראתי זוועה, שיערי הבלונדי הקצר אסוף לצמה קצרה כשהחלק הקדמי של השיער יצא מהצמה, פניי ללא איפור. אני מרגישה רע.
לבשתי ג'ינס כהה ונעל אולסטר שחורה גבוה, וג'קט ארוך.
המשכנו ללכת עד שראיתי את מאור עומד שם עם המדים שלו ועם הנשק מסתכל לכל הכיוומים ומוודא שאין שום דבר חריג.
"לכי אליו" אמרה אמא והמשיכה אל עבר כל החיילים שישבו במבנה מוזר כזה והתיישבה איתם, מאור היה עם גבו אליי ולא הבחין בנו.
"מאור" קראתי לו בהיסוס והתקרבתי אליו, "ספיר?" שאל ולא יכל לזוז מעמדתו, רצתי אליו וקפצתי עליו בחיבוק, הוא כרך את רגליי מסביב למותניו וחיבק אותי חיבוק רחב, אני בטוחה שהכבדתי עליו אבל לא נורא. . "אני התגעגעתי אליך, הרגשתי שחצי לב שלי נתלש ממני" התחלתי לבכות
הוא חיבק אותי ולא דיבר. באיזה שלב ירדתי ממנו ונצמדתי אליו לחיבוק, הכתמתי את כל חולצתו הצבאית בדמעות מלוחות
"אתה כועס עליי?" שאלתי בזמן שהתיישבנו על האדמה, "כועס? לא" אמר וליטף את גבי בזמן שישבתתי על רגלו וראשי טמון בתוך כתפו.
"אני כועסת על עצמי" אמרתי בעצב
"הכל בסדר יפה שלי..התגעגעתי אלייך" אמר ונשק לראשי נשיקה ארוכה
"גם אני" אמרתי וניגבתי את עיניי הדומעות, "איך הרגשת היום ואתמול?" שאל
"חסרת תחושה ותגובה" אמרתי בעצב. "אני מצטער.. את יודעת מה קרה לך?" שאל, הנדתי את ראשי לשלילה.. לא היה לי זמן להתעסק בתגובה המשונה שלי..
"נכנסת להתקף חרדה" אמר בשקט ונשק לכתפי עוד נשיקה קצרה, "אבל.. אבל רק בכיתי" אמרתי
"זה היה יותר מזה.. את לא יכולה להפסיק ברגע שזה קורה" אמר בעצב, "בגלל זה אמא כעסה עליי?" אמרתי בעצב, "היא לא כעסה.. היא לא ידעה איך להתמודד, אני מצטער, את בטח כועסת" אמר . "אני אוהבת אותך" אמרתי וליטפתי את הלחי שלו, "אני אוהב אותך יותר. התכוננת למבחן?" שאל, "כן, אבל עדיין כואב לי כאן" אמרתי והחזקתי בליבי, "אני יודע.. זה קשה" אמר ונשק ללחי שלי
"אני פחדתי כשלא היית כאן" אמרתי וכרכתי את ידיי סביב גופו החזק והשרירי
"אני כאן, הכל בסדר" אמר , "עד עכשיו רועדות לי הידיים" אמרתי והושטתי את ידי קדימה והראתי לו את ידי הרועדת.
"בואי ניכנס לבפנים ואני יביא לך לשתות" אמר ונשק למצחי, "אני רוצה רק להיות איתך.. לא בא לי לזוז מכאן" אמרתי בעייפות
"בואי איתי, אני יוכל להכיר לחברים שלי אותך סוף סוף" אמר ונשק לראשי שוב
"אתה לא תעזוב אותי אף פעם נכון?" ווידאתי בזמן שהלכנו אל אחפה שאמא יושבת וצוחקת עם כל החיילים, היו שם הרבה אנשים שהביאו אוכל לחיילים
"בחיים לא." אמר, "ואתה לא תאהב מישהי שהיא לא אני?" שאלתי
"אני חייב להתוודות, כן.." אמר וליבי צנח, "והיא תקרא לך אמא" אמר. רציתי לבכות ובאמת בכיתי.
"את רגשנית היום" אמר ואסף אותי אליו והניח את ראשי על החזה שלו.
"אתה באמת התכוונת לזה?" שאלתי והרמתי את ראשי וחיוך קטן בצבץ בשפתיי, הוא הנהן בראשו
"אני אוהבת אותך" אמרתי ונכנסנו להתיישב ליד כולם, "גם אני" אמר ונשק לראשי. הוא חיבק את אמא שלי ונשק ללחי שלה והיא כמובן חיבקה אותו ולא שחררה,
התיישבתי על רגלו של מאור והבטתי בכל החיילים, עיניי הירוקות היו נוצצות מדמעות.
קול אזעקה נשמע והתכווצתי במקומי ומאור חיבק אותי.
"אל תפחדי, תחכי לי כאן ואני כבר יבוא, טוב?" אמר, "לא.. אני רוצה לבוא איתך" מלמלתי בעצב. אמא הסתכלה עלינו ולא ידעה מה להגיד וגם מאור לא.

"תיכנסי לשם מהר" אמר מאור ואני לא הסכמתי והחזקתי בידו, אמא באה איתנו כי לא היתה לה ברירה ונעמדנו ליד הכיפת ברזל, רחוק , כי רק החיילים שעמדו שם היו מנוסים, השתנתי מפחד.
הוא בדק שאף אחד לא מתקרב, הוא חיבק אותי חזק וראינו את הטיל עף לשמיים וניטרל את הטיל
היה פיצוץ חזק ופחדתי
"הכל בסדר.. אנחנו מוגנים" אמר והרגיע אותי. "אני כאן ישאר לשמור עלייך ואת תחזרי לבית ותלמדי למבחן ומחר תלכי ללמוד, נכון?" אמר ונשק לראשי
הנהנתי בראשי ונשארתי לשבת איתו, התיישבתי על רגלו המשאלית והרגשתי שאני רגועה. אני אוהבת אותו..

"אני רוצה שתחזור איתי, תבוא אליי" ביקשתי, הוא נשך את הלחי שלי בעדינות ונשק נשיקנ רכה ללחי שלי. "הלוואי ויכולתי, עוד מעט הכל יסתדר ואני יבוא אלייך. מבטיח" אמר ונשק לשפתיי נשיק קצרה.
"אני אתגעגע אלייך" אמרתי וחיבקתי אותו חיבוק ארוך ונשיקה ארוכה לפני שנכנסתי לרכב

הגעתי לבית וצנחתי ישר על המיטה, היתי עייפה ברמות.
עניתי לאיפון שצלצל ועלה על פניי חיוך ככשמעתי את מאור
"את הולכת לישון?" שאל, "כן, אבל אני רוצה שתשיר לי" אמרתי בלחש והתכסתי בפוך

"בואי ילדה קטנה.. הישארי.. יהיה לך כאן מקום בטוח
יש לנו דרך, שתלמדי איך.. להיות כל מה שאת רוצה..
לפסוע אל האור, לעוף כמו ציפור ולטייל לי בין אלפי צלילים,
ללמוד ממה שטוב , לדעת לאהוב, ומעבר…
כמה עוד שירים אני אשיר לך באהבה , כדי להודות על מה שיש בך
כמה עוד מילים אני אתן לך מהנשמה
שיהיה לך טוב"
שר לי מאור את השיר 'ילדה קטנה של משה פרץ'
"עכשיו לילה טוב" אמר בקולו הרך, "לילה טוב אהובי" אמרתי ועשיתי קול של נשיקה
"תפסתי את הנשיקה, עכשיו גם אני יוכל לישון טוב" אמר

הרבה אנשים שואלים אותי מה זו אהבה..
לא משנה מה אני אגיד..
כל אחד מרגיש את האהבה בצורה אחרת.
לאהוב זה לדעת לוותר , לדעת להיפגע, לדעת לכבד, לדעת שאת חשובה למישהו
לדעת שיש לך מישהו שחושב עלייך
לאהוב זה לאהוב מישהו שירגיז אותך , שיעצבן אותך. שיכעס עלייך ועדיין תבואי אליו כמו ילדה קטנה.
זה לחכות עד 4 לפנות בוקר ולחכות לאסמס שהוא כותב לך לילה טוב , ושהוא הגיע הביתה בשלום
אהבה זה דבר כל כך עצום.
בכל מקום אפשר להתאהב, בכל אחד..
אבל כמו שמתאהבים.. ככה נפגעים..