ונסה סמית'. הקדמה

ונסה סמית' עמדה בתחנת האוטובוסת מקרבת את ראשה אל חזהת מנסה להגן על עצמה מהקור.
"איפה הוא מסתובב לעזאזל!" היא אמרה בשקט ועטפה את צווארה בצעיף.
על פניה עבר נער במעיל עור דק, שיערו מתנופף ברוח. אותו אחד.
'עוד פעם,' היא חשבה וניערה את ידה בעצבנות. הטיפוס הזה עבר לידה כמעט כל יום.
הפעם הוא חייך לעברה חיוך שרמנטי והמשיך ללכת. 'נו, באמת.'
לפתע היא שמעה חריקת בלמים מכונית שחורה נעצרה קצת לפני תחנת האוטובוס.
"סוף סוף!" היא קראה ומיהרה אל המכונית. עקביה נקשו על האספלט.
"כמה זמן יכול לקחת להגיע מאפטאון למידלטאון?" שאלה ונסה וסגרה את הדלת. הנהג לחץ על דוושת הגז בחוזקה.
"כמה זמן יכול לקחת לאישה להגיע מהבית המפואר שלה לצרות?" הוא ענה בגיחוך.
"מייקל!"
"טוב טוב. נתקעתי בפקק ליד סאות' ביי. ומה את עושה במידלטאון שאת מתקשרת אליי באמצע הערב ומבקשת להסיע אותך הבייתה?" אמר מייקל והמשיך לנסוע.
"קאייל יאנג ביקש ממני לעזור לו עם הדלת השבורה שלו." אמרה ונסה.
"עוד אחד?" אמר מייקל במחאה. "טוב, את רוצה שנלך אליי? ממזמן לא היית אצלי בבית."
"הייתי אצלך בתחילת השבוע."
"עוד פעם לא תעשה כלום." הוא אמר ופנה אל הרחוב שבו הוא גר.
המכונית עצרה. מייקל יצא, ונסה אחריו.
"מה נשמע?" הוא שאל בעודם עולים במעלית.
"כמו תמיד. המשכורת לא גבהה מאז אוגוסט 1999." הוא שם יד על כתפה.
המעלית נעצרה ושניהם יצאו.
"שלום גברת האצ'רסון", אמרה ונסה לאישה בדלת.
"אהה, ונסה! ברוכה הבאה!" אמרה האישה בחיוך. היא הייתה אישה מבוגרת בגיל העמידה, עם שיער חום-אדמדם וגזרה שופעת, עיני תכלת ופנים שזופות נאות.
"לינה, ניינאדו גוטוביט מי סאמי פסו סדליים", אמר מייקל ברוסית אבל במבטא אנגלי ללינה.
"חרשו, חרשו," אמרה לינה במבטא אוקראיני והלכה לחדר.
"הבנתי הכול." אמרה ונסה בחיוך גאוותני, שילבה את ידיה ונשענה על הקיר.
"מה, למדת רוסית ביומיים?" אמר מייקל בחיוך.
"מייקל. מייקל, מייקל, מייקל. עבדתי בסוכנויות ריגול בצפון וגם בארצות הברית. אפילו באפריקה. ואתה חושב שאני לא יודעת רוסית?" היא אמרה בנועם.
"וואטאבר." מייקל הרים את ידיו. "תה, קוואס, משהו?" הוא שאל.
"כוס תה ירוק, כי אני יודעת שאחותך מזמינה מלא מאיביי. ותן לי כוסית קוואס, מזמן לא שתיתי." היא עצמה את עיניה. מייקל בחן אותה ברוגע.
"תפסיק לבהות בי." מייקל חייך. ונסה פקחה את עיניה.
"לכי לסלון, תדליקי איזו סדרה רוסית עם הרבה נשיקות ודרמות עם קטעי מין, ותתחילי לבכות מזה שהגבר בגד באישה." ונסה הרימה גבה.
"זה מה שעושות נשים רוסיות, אממ…בערך בגיל שלך." מייקל גיחך. הוא שפך מים רותחים לתוך קומקום ושם כמה עלי תה ירוק. הוא הוציא קוואס מהמקרר ושפך לתוך כוסית קטנה, ושם הכול על מגש. את המגש הוא שם על שולחן המטבח.
"מה התוכניות למחר?" שאלה ונסה בעודה שותה את הקוואס.
"למה?"
"אני צריכה את העזרה שלך בפריצה למכון ווייצמן בישראל."
"נו באמת. את מתעסקת בפשע ועוד הגעת עכשיו לישראל? עכשיו תלכי עוד להצטרף לדאע"ש תחת הכינויי 'סלימה-אל-ונסה'." ונסה הרימה גבה שוב.
"דניק סמצ'קין גנב קפסולות E-114 ממעבדה באנטארקטיקה. מחפשים אחריו ואני רוצה לתפוס אותו. חוץ מזה, דניסטון מציע מאה אלף דולר למי שיתפוס אותו ראשון. וחוץ מזה, זה כולל גם אותך." היא החוותה בכוס שבידה על מייקל.
"טוב. אבל הפרס יהיה בשבילך."
"דונט קר." (I don't care)
"טוב. מתי את טסה?"
"היום בלילה. אתה בא אליי עכשיו?"
"כן."
ונסה גמרה את התה, ושניהם ירדו למכונית.
ונסה פתחה את הדלת.
"הדירה שלך מאורגנת מדי." אמר מייקל בפליאה.
"הקוקטיילים במקרר, את המזוודה תשים פה. יש רק חדר שינה אחד. לי לא אכפת במיוחד עם מי אני יושנת. מיטה או שק שינה, הבחירה שלך." היא אמרה והלכה להתקלח. כשהיא חזרה היא ראתה את מייקל לבוש טרנינג וחולצה עבה.
"איתי?"
"כן." ענה מייקל והסמיק. 'בנים.' חשבה ונסה וגילגלה עיניים.
"החדר שם," היא אמרה באדישות והצביעה לעבר חדרה.
היא נכנסה לחדר ונשכבה על מיטתה לצד מייקל.
"אני אעיר אותך בחצות."
"טוב."
ונסה כיבתה את האור, ונרדמה.
היא התעוררה כעבור כמה שעות, מייקל מנער אותה. היא שכבה בידיו.
"ונסה!" הוא לחש.
"מה? מה קרה?" היא שאלה באי-הבנה.
"גנבים! יש פה גנבים!" הוא לחש.
היא שמעה קול ירייה, ואיבדה את הכרתה.